לאחר שבתחילת השבוע תקפה היועמ"שית את החלטת הממשלה לכנס דיון בנושא מדיניות אכיפת החוק נגד המפגינים, פרסמה ביום שלישי המשנה ליועמ"שית, אביטל סומפולינסקי, מסמך המבהיר שאין לרשויות סמכות למנוע ממפגינים הגעה לנתב"ג, גם אם ברור שבכוונתם לחסום את השדה. ניתוח המסמך ממחיש את הגמישות המתעתעת של עילת הסבירות.
סומפולינסקי מציינת שהמסגרת הנורמטיבית הרלוונטית היא פקודת המשטרה, המקנה באופן כללי למשטרה את הסמכות לקבוע תנאים להפגנות כדי לשמור על שלום הציבור, וכן כללי רשות שדות התעופה, המסמיכים את מנהל רש"ת לקבוע תנאים בקשר להתקהלות בשטחי נתב"ג. זהו. שתי הוראות חיוורות וכלליות שאומרות בערך כלום ושום דבר.
ההוראות הללו אינן מקנות למשטרה או לרש"ת אפשרות למנוע כניסת אזרחים לשטח השדה, גם אם ברור שאין בכוונתם לטוס או לקבל את פני הנוחתים. המסקנה ברורה: גם אם המשטרה רואה אוטובוסים של מפגינים מוכרים שתועדו בעבר מבעירים את איילון, אסור לה לחסום את כניסתם לשדה.
"כשאנשים בוכים על מה שנראה להם פגיעה בארץ ישראל", אמר ח"כ מיכאל איתן, "אני מצפה שלא ינהגו בהם יותר גרוע מבהפגנות אחרות"
בעברית מדוברת קוראים לזה “תוכנית כבקשתך". יועמ"ש אחר, שהיה אמפתי לא רק למפגינים אלא גם לישראלים העייפים הנזקקים לשירותי נתב"ג, היה יכול לאתר בקלות תשתית משפטית למדיניות קצת פחות מכילה כלפי המפגינים, כמו למשל סעיף 344 לחוק העונשין – המאפשר להשית שלוש שנות מאסר על מעשה הגורם ל"סיכון אדם בדרך ציבורית", סעיף שהפרקליטות מאוד אהבה להשתמש בו נגד חוסמי כבישים בתקופת ההתנתקות; וסעיף 490(1) לחוק – חודש מאסר לחוסם מעבר חופשי בדרך ציבורית, בתוספת סעיף 34ד, שלפיו “כל דין החל על הביצוע העיקרי של העבירה המושלמת חל גם על נסיון לבצעה".
בהקשר הזה מעניין להיזכר בשיח על מדיניות אכיפת החוק בתקופת ההתנתקות. הציטוטים הבאים לקוחים מתוך ישיבת ועדת חוקה משלהי אב תשס"ה, ימים ספורים לאחר השלמת גירוש יהודי גוש קטיף. הדוברים: יו"ר הוועדה ח"כ מיכאל איתן, חברי הכנסת גדעון סער, יולי אדלשטיין (שניהם מהליכוד) ויולי תמיר (עבודה), ונציגים נוספים של המשטרה והפרקליטות, בהם עו"ד שי ניצן (משנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים). הנה כמה צימוקים מתוך הדיון הארוך.
בפתח הדברים שיבח ח"כ איתן את פעילות ועדת חוקה בראשותו, אשר לדבריו ניסתה לשפר את זכויות מפגיני הימין: “בהתחלה השוטרים חשבו שכל אדם שנושא שלט ‘שרון דיקטטור‘ צריך מיד לעצור אותו, וכל בריסטול שאומר ‘לא מגרשים יהודים‘ – להחרים… (בסוף) שוטרים הפנימו שבכל הקשור לחופש ההפגנה וחופש הביטוי, תפקידם לא רק לשמור על הממשלה אלא גם לשמור על המפגינים".
בהמשך הוא רומז לפעילות הצוות של שי ניצן: “תוך כדי עבודת המשטרה והפרקליטות הגיעו לידינו ידיעות בדבר נהלים חשאיים, שלא פורסמו. הנהלים האלה כללו דברים שהיה צריך, לעניות דעתנו, לתקן. המשטרה והפרקליטות ביקשו לשמור על החשאיות שלהם".
איתן מתריע מפני השלכותיה של “רוח המפקד": “הוקְרְנוּ עדויות של שוטר שמכה בצורה ברוטלית מפגין, כאשר אותו מפגין כבר נמצא בידיהם של אנשי המשטרה, שישבו עליו, הקיפו אותו, הוא היה חסר אונים, ושוטר ניגש והכה אותו. ראינו את זה… לצערי היו תלונות רבות על שוטרים שהיו ללא תגים".
את איתן קוממה בעיקר מדיניות האיפה ואיפה: “כשאני רואה אנשים בוכים על מה שנראה להם פגיעה בארץ ישראל, במדינת ישראל, כשאני רואה אנשים מוכנים להיאבק על ערכים, על אידיאולוגיה שמכוונת להגשמת החזון הציוני, גם כשהם טועים, עדיין צריך להביא בחשבון שלא מדובר בעוד הפגנה על משכורת, על איכות חיים, על אינטרסים כלכליים, ולפחות אני מצפה שלא ינהגו בהם יותר גרוע מאשר נוהגים בהפגנות אחרות. ליקטתי כאן הפגנות של ימאים שקיימו הפגנות אלימות, סטודנטים שהתנגשו עם שוטרים כי טענו ששכר הלימוד שלהם גבוה מדי, מפגיני שמאל שמחו על פעולות של צה"ל ברפיח… לא ראיתי שבהפגנות האלה לקחו את כל מי שהיה בסביבה שבה הייתה התכתשות עם שוטרים, והפעילו מעצרים כל כך המוניים לתקופה די ארוכה, ואולי גם מתכוונים להגיש כתבי אישום. לפחות שיקבלו אותו יחס, לא יותר גרוע".
יולי תמיר: "הנכונות שהייתה ללכת לקראת אנשים שהפרו את החוק, פלשו לשטח צבאי סגור, העסיקו את המשטרה – לתת יד ולדבר איתם ברכות, אני לא בטוחה שזו צריכה להיות הנורמה"
איתן ממשיך ופונה ליועמ"ש: “המדיניות של התביעה צריכה להיבחן בהתאם לאירועים קודמים. האם כל מי שהיה בהתקהלות בלתי חוקית בהפגנות הסטודנטים הועמד לדין? האם כל מי שהיה בהתקהלות והשתמש באלימות בהפגנת הימאים הועמד לדין? מה הייתה מדיניות התביעה במקרים של הפגנות אחרות? אנחנו פשוט נמלא את חובתנו ונבחן שאכן אין סטייה ממדיניות התביעה. לא לתפוס קבוצות שלמות ולהעמיד אותן לדין כאשר אין פרופורציות בין המחאה הדמוקרטית שהן היו שותפים לה לבין הצורך היום באכיפה והענשה, כאשר חלקם עדיין קטינים, והולכים ליחידות הכי קרביות שלנו".
מי נתן את ההוראה
בשלב הזה ניתנה רשות הדיבור לגדעון סער: “אני רוצה לומר לנציג היועץ המשפטי לממשלה, שי ניצן, שאני מאוד מעריך. הייתה איפה ואיפה. יש איפה ואיפה בטיפול במערכת אכיפת החוק בביטויים ובהתנהגויות בין שמאל לימין. לפני כשנה וחצי פניתי בכתב ליועץ המשפטי לממשלה הקודם, השופט אליקים רובינשטיין, בנושא סרבנות גלויה של השמאל, של ארגון בשם ‘אומץ לסרב‘. הוא פועל באופן גלוי, יש לו אתר אינטרנט, הוא מארגן סרבנות. החלטת היועמ"ש הייתה לא לפתוח בחקירה, והחלטה אחרת לחלוטין הייתה בתקופה האחרונה בעניינים של סרבנות מימין. הטיפול של מערכת אכיפת החוק לא היה שווה.
“אני רוצה לשאול שאלה שהטרידה הרבה מאוד אזרחים במדינת ישראל", המשיך סער. “ראינו חיילים חמושים שעסקו בהתמודדות מול הפגנות של ציבור אזרחים. מה היו תהליכי קבלת ההחלטות להפעיל את חיילי צה"ל מול מפגינים במשימות משטרתיות, מי נתן את ההוראה להפעיל את החיילים?"
כל זה היה הקדמה לדבריה של ח"כ יולי תמיר, שהסבירה לנוכחים שזכויות אדם הן ערך חשוב, אבל יש דברים חשובים יותר: “אני מאוד מברכת את המשטרה שעשתה מעל ומעבר בצורה יוצאת דופן, שאפשרה את הפינוי, עד כמה שאפשר תוך התחשבות, קצת אולי חורגת מגבולות הסביר, באנשים שנקטו נגד השוטרים באלימות ובברוטליות שמזמן לא ראינו כמוה. והתוצאה, אני לא בטוחה שהיא לחיוב, כי נוצרה פה נורמה שבפינויים הבאים תדרוש לא כמות של שוטרים כפי שהקצו הפעם, אלא פי שניים או פי שלושה. הפינוי הזה להערכתי הוא לא הפינוי האחרון, ולכן חשוב שנלמד ממנו לקחים.
“הנכונות שהייתה, מעבר לכל קנה מידה סביר במדינה דמוקרטית, ללכת לקראת אנשים שהפרו את החוק באופן בוטה, פלשו לשטח צבאי סגור, התבצרו בו, העסיקו את כוחות המשטרה בצורה חסרת תקדים – לתת יד ולדבר איתם ברכות, אני לא בטוחה שזו צריכה להיות הנורמה… השאלה האמיתית היא האם אנחנו רוצים לבדוק ולקבוע נורמות לעתיד, ובעיניי רק העתיד כאן חשוב… צריך לומר באופן חד־משמעי שמה שנעשה מחייב להפעיל את מלוא חומרת הדין, גם ההסתה שלפני האירוע".
לתמיר הייתה דרישה ספציפית: “נדמה לי שצריך לבדוק היטב מה קרה לאנשים האלה שהתבצרו על הגגות, מה קרה לאנשים האלה שפגעו בחיילים. אני רוצה שימצו איתם את מלוא חומרת הדין, לא פחות ממה שקוצב החוק ולא יותר. לא שיתעללו בהם סתם, אבל גם לא שיעלימו עין".
ח"כ איתן התקשה להבליג, והקשה על תמיר: “האם אדם שעומד על גג בצורה פסיבית ומפגין, את היית מגישה נגדו כתב אישום?" תמיר השיבה: “כן, כי הוא נמצא בשטח צבאי סגור, כי הוא הפר את החוק, כי הוא הקשה על המשטרה… כבר הרבה מאוד שנים אנחנו נמצאים במצב שאנחנו עוצמים עין ונותנים לגיטימציה לפעילות פרועה. נוער הגבעות, הוא גדל על הגבעות. תקרא את דו"ח ששון שדנו בו פה בוועדה, כשהעלימו עין פעם אחר פעם מהפרת החוק שלהם. ואז הם התרגלו, הם יכולים לעשות הכול, הם אדוני הארץ".
כשהגיע תורו של יולי אדלשטיין, הוא לא התאפק מלעקוץ את תמיר: “ברשותך אדוני היו"ר, אני רוצה להתחיל מהערה אישית אחת שלא שייכת לעניין, אבל אני לא יכול להתאפק, והיא הערה לחברת הכנסת יולי תמיר. מאוד נפגעתי באופן אישי מן ההערה שלך על זכויות האדם. כשיש ויכוח לגבי הגדרת זכויות אדם בין מישהו שעל זה עשה קריירה והתראיין יפה בטלוויזיה וקיבל גם משכורת ובין מישהו שהיה מוכן לשלם מחיר אמיתי, אני נוטה לקבל את ההגדרות של מי שהיה מוכן לשלם מחיר אמיתי".
בהמשך התבקש שי ניצן לספק נתונים על היקף המעצרים: “מתחילת השנה ועד 14 באוגוסט נעצרו על ידי המשטרה, אפילו לפחות מ־24 שעות, 2,342 איש, כולל בחסימות הצירים, כולל עניינים של ארונות סעף (של בזק, שהוצתו; י"י), כולל התקהלויות בלתי חוקיות. מתוכם כ־30 איש, למיטב ידיעתי, נעצרו עד תום ההליכים… מ־15 באוגוסט ועד היום, שזה שבועיים, נעצרו, כולל מעצר ראשוני, לפי נתוני המשטרה, 1,522 איש, כולל מאות שניסו להסתנן לתוככי גוש קטיף".
ח"כ איתן הקשה: “במו עיניי ראיתי ילדה בת 14 שנעצרה בעילת מסוכנות עד תום ההליכים. היא הואשמה בתקיפת שוטר. לעומת זאת, השוטר שבא ומשך בשתי אצבעות בנחיריים של מפגין, שעליו כבר ישבו אנשי היס"מ, היה כולו מוקף שוטרים, שכב חסר ישע על הרצפה, והוא משך, הוא עדיין מסתובב עם תגית של שוטר, לא נעצר. הוא לא מסוכן לכלום. אין עליו חזקת מסוכנות".
ניצן: “עילת מסוכנות נבחנת על רקע אירועי הזמן והמקום".
