בואו נגיד שהחיים של נתנאל ברונו לא היו הדבר הכי יציב עלי אדמות. הוא היה טיפוס סוער, יש שיאמרו הפכפך. היה לו לב גדול ועיניים גדולות ופה גדול ושכל גדול, והשילוב של כל הדברים הגדולים האלה לא תמיד היטיב איתו. שלא לומר הרע לו ממש.
בכל פעם שהיה קורה משהו חריג בחיים של נתנאל ברונו (והיו קורים לו דברים חריגים לפחות פעם בשבוע) הוא היה יוצא מהישיבה, לוקח קו 74, יורד במרכז העיר, והולך ברגל לבית הקפה הקטן והשכונתי של בתיה. בתיה הייתה בחורה ג׳ינג׳ית ופיקחית בת 31. את בית הקפה הקטן שלה היא בנתה בעשר אצבעותיה. יודעי דבר אמרו שהיא מגישה את הקפה הכי טוב בירושלים, ונתנאל ברונו היה מגיע אליו הרבה.
נתנאל הסמיק קצת ושאל, איך את יודעת איך קוראים לי? ובתיה אמרה, בגלל שאני מנטליסטית. אני רואה את השם שלך כתוב לך מעל הראש גם בלי שתגיד אותו
הכול התחיל בלילה גשום באחת מהשוטטויות שלו. נתנאל הבחין במקום מואר בתאורה חמימה ומזמינה. הוא נכנס פנימה, תלה את המעיל וביקש תה ג׳ינג׳ר עם הרבה דבש וקצת לימון וישב ליד החלון. על אדן החלון היו מונחים ספרים יד שנייה, ונתנאל ברונו לקח את ״בעקבות הזמן האבוד״ וצלל לתוכו. ובתיה, שחיה בירושלים מאז שנולדה ומראות משונים כמו בחור ישיבה חרדי שותה תה ג׳ינג׳ר באמצע הלילה בבית קפה היפסטרי וקורא מרסל פרוסט – לא היו זרים לה בכלל. להפך. היא חשבה שזה כל הקסם של העיר הזו וזה גם הקסם של הקפה הקטן שלה.
אחרי הפעם ההיא נתנאל בא פעם נוספת ואחריה עוד פעם ועוד פעם, ובכל פעם הוא היה מהנהן לבתיה לשלום בהיסוס. ובתיה הייתה מכבדת את המרחב של נתנאל ולא פולשת לתוכו בשאלות למיניהן, אפילו שהיא הייתה מאוד סקרנית לגביו. ויום אחד נתנאל הגיע לקפה בשעת לילה כדרכו, וראה את בתיה מדברת עם בחור שחום ומתולתל במשקפיים. והוא הסתכל עליהם ובלי לשים לב הפיל בטעות כוס מים שהייתה מונחת על איזה קצה של איזה שולחן.
בתיה והבחור קפצו בבהלה אבל מיד חייכו ובתיה אמרה, הכול בסדר, לא קרה כלום. ונתנאל לא ידע מה לעשות ואמר, אני אנקה, סליחה, ממש סליחה, לא שמתי לב. אבל בתיה אמרה לו, מה פתאום. הכול בסדר. באמת שהכול בסדר, שב. ואז פנתה לבחור המתולתל ואמרה, יועד תכיר, זה נתנאל והוא לקוח קבוע שלנו. נתנאל תכיר, זה יועד, ידיד שלי, והוא לומד אדריכלות. ונתנאל הסמיק קצת ושאל, איך את יודעת איך קוראים לי? ובתיה אמרה, בגלל שאני מנטליסטית. אני רואה את השם שלך כתוב לך מעל הראש גם בלי שתגיד אותו. ונתנאל לרגע האמין אבל אז בתיה צחקה בחביבות ואמרה לו, סתם־סתם. פשוט יום אחד הגעת לפה עם התיק־תפילין שלך וראיתי את השם שלך רקום עליו.
נתנאל צחק ובתיה צחקה ויועד צחק ושאל, מה, אתה לומד בישיבה? ונתנאל הנהן. והבחור אמר, מדהים אחי. ומה, מה אתם לומדים בישיבה? אז נתנאל אמר, אהההה, גמרא. אנחנו לומדים גמרא. ויועד עשה הבעה כזו של התרשמות עם הפה והושיט יד לנתנאל ואמר לו נעים מאוד אחי ונתנאל לחץ ליועד את היד ואמר נעים מאוד. בינתיים בתיה הכינה לנתנאל את הקפה שלו ויועד המשיך לשאול את נתנאל כל מיני שאלות סקרניות כאלה על העולם שלו. ונתנאל ענה לו תשובות וחשב על זה שאיזה מין דבר הזוי זה שדברים כל כך אלמנטריים וקיומיים בחיים שלו הוא לא שאל את עצמו אף פעם. ויועד אמר, באמת מרשים הדבר הזה שעדיין יש אנשים שקמים בבוקר והדבר שהם עושים זה לפתוח ספר ואשכרה ללמוד מתוכו. מה אני אגיד. ונתנאל התפרגן והרגיש פתאום טוב עם עצמו ועם העולם שבו הוא חי והוא אמר את זה ליועד בכנות. תקשיב, אנחנו, בחורי ישיבות, תמיד מסתובבים במרחב עם איזו התנצלות מובנית כזו על עצם קיומנו, ואתה, פתאום בא בגישה אחרת. זה מרענן.
ובתיה, שהקשיבה כל הזמן מהצד התערבה ואמרה, זה הכול בזכות הקפה שלי. יש בו תמצית קסם. וכולם צחקו. יועד שאל את נתנאל אם יהיה אכפת לו ללמד אותו קצת גמרא, ונתנאל שלא ידע את נפשו מרוב התרגשות אמר, בטח. בשמחה. איפה אתה רוצה שנלמד? ויועד אמר. פה, מה לא? ונתנאל חשב רגע ואמר, אהההה, כן. בטח. ובתיה אמרה, ברור שפה! ומאז ועד היום בבית קפה קטן ושכונתי בירושלים יושבים יועד ונתנאל ולומדים גמרא ביחד, ובתיה – היא מתערבת להם פה ושם בשאלות בלתי רגילות בין קפה לקפה והשמועה אומרת שבשבוע הבא הם מסיימים קידושין.
