כנראה שאין יצורים יותר מתנשאים, עילאיים, מלאים מעצמם וחסרי מודעות מאשר מטיפי המוסר שמבקרים את בחירתו של העיתונאי ארנון סגל על דרישתו להפנות את תרומת הכליה שלו ליהודי.
מתוך מעמקי כורסת הוינטג', על גלי האינטרנט בבית הקפה השכונתי שלהם, הם משגרים לעברו את תביעותיהם הנעלות: "גזענות במובן המזוקק ביותר", כתב ציון נאנוס. "גלוריפקציה של עליונות יהודית", צייצה זהבה גלאון.
אני רק שאלה חברים, מתי בפעם האחרונה תרמתם את הכליה שלכם?
רק לפרוטוקול: פרופיל ממוצע של תורם כליה בישראל הוא של גבר, יהודי, דתי לאומי, בגיל 25-40, עוסק במקצוע שקשור לחינוך. זוהי הסטטיסטיקה חברים, הטבלה לא משקרת.
לו הייתי כרגע אדם חילוני שמאמין שכליות צריכות להיתרם לכל אדם ללא הבדל גזע דת ומין, לא הייתי פונה בטענות לארנון סגל; הייתי פונה לחבריי החילונים ושואלת איך יכול להיות שאנחנו לא מככבים בראש הסטטיסטיקה הזו.
אבל המבט הזה פנימה לא מתבצע. למעשה הוא לא מתבצע כבר שנים. רק לפני כמה ימים שלח לי חבר תמונה של פשקווילים חילונים שנתלו על קירות בית כנסת דתי לאומי בשכונת רמת אילן החילונית בגבעת שמואל. "כאן מתגוררים ישראלים ציונים נאמנים למגילת העצמאות", נכתב שם, "אנא אל תפריעו לקדושת ערכינו ולאורח חיינו. בתודה: ציבור המשרתים בצה"ל ומשלמי המיסים".
המודעות האלה, שנישאות על גלי דף המסרים של המחאה, קובעות עובדה לכאורה בלתי ניתנת לערעור: אנחנו, החילונים, אנחנו הציבור המשרת. האירוניה היא שאם יבדקו היכן שירתו מתפללי בית הכנסת הזה בשירותם הצבאי, סיכוי גדול שיתברר שהם תרמו למדינת ישראל לא פחות מאלו שתלו את השלטים נגדם.
הרי גם הסטטיסטיקות האלה ידועות: אחוזי הגיוס לשירות קרבי בקרב תלמידי ישיבות ההסדר עומדים על כ-80%. חלקם היחסי בין חיילי היחידות הקרביות עומד על פי שניים וחצי מחלקם היחסי בשנתוני הגיוס. העיר תל אביב, לעומתם, שובצה בשנה שעברה בתחתית אחוזי המתגייסים.
כשפרופ' יגיל לוי ליקט במשך 20 שנה את הנתונים אודות חללי צה"ל לאורך השנים, היו מי שהתקשו לקבל את מסקנותיו הצורבות: 78% מחללי צה"ל בבט"ש הגיעו מהפריפריה מעמדית-חברתית בישראל. "במחקר שלי גיליתי שבמלחמת לבנון הראשונה ההרוגים מהמעמד הבינוני החילוני, כולל מזרחים שהגיעו מהמעמד הזה, היו 68 אחוז", סיפר לוי, "באינתיפאדה השנייה ההרוגים מהמעמד הבינוני-גבוה ירדו ל-45 אחוז, והוואקום הזה התמלא בקבוצות של מהגרים, מזרחים, דתיים, דרוזים ונשים".
גלונים של הערצה נשפכו על אל"מ אודי אורי שנפגע בעינו ממכת"זית. באבחת יום הפכו אותו לפוסטר של החילוני התורם. בכל מקום טרחו המפגינים לציין כי הוא טייס קרב לשעבר, והנה, ראו כיצד הוא מוסר את עצמו בשנית למדינה.
והרי זה הסאבטקסט שהולך איתנו מאז שהחלה המחאה: הציבור החילוני הוא הציבור התורם, המשרת, משלם המיסים, הוא זה שמחזיק את המדינה. וכל השאר, ובכן – עלוקות שנישאות על גבו.
ואז מגיע תורם כליה מעיר דוד, עם כל האמת לפרצוף, ומטיח בפניהם את האמת הסטטיסטית העירומה: מי האנשים שבאמת תורמים כאן? מי האנשים שמתים כאן? רק אתם? באמת באמת, רק אתם?
ומה נותר להם להגיד לו מלבד "כן, אבל למה לתרום רק ליהודי?".
זה הרבה יותר קל מאשר להישיר מבט לעבר המציאות ולגלות שחובשי הכיפות ומצביעי נתניהו, אנשי הפריפריה החברתית ותושבי השכונות שהם יוצאים נגדם כבר חודשים לרחובות, – לא רק שהם רבים יותר מהם. עכשיו הם גם תורמים יותר מהם.
