העברת עילת הסבירות היא הצעד הראשון לטיפול בתופעת הפרוטקשן

ההפגנות האלה הן קצת כמו קורונה. לפני שתוציאו אותי מהקשרי ("יותם זמרי ממקור ראשון משווה את המפגינים למחלה"), מיד אבהיר: אני מתכוון לכך שנמאס לי לכתוב עליהן. בדיוק כמו בקורונה.

גם אז העניין די הלחיץ בהתחלה, והיו מחשבות כלליות על צוואה, אבל עכשיו אני מרגיש שהתחסנתי. ב"יום השיבוש הלאומי" (מה לאומי בו?) השבוע חשבתי שעדיין לא נתקעתי בפקק של הפגנה, ממש כמו בתקופה שכולם סביבי נדבקו בקורונה – לפעמים אפילו בפעם השנייה – ורק אני חיכיתי לנגיף שיגאל אותי. כלום, אפילו לא פקק אחד, נאדה. אפילו להפך: בכל "יום שיבוש" אני מוצא את עצמי נוסע ממקום למקום בחצי מהזמן שלוקח לי בדרך כלל. אני טפלון, שוב.

מצד שני, אם ללמוד לקחים מהקורונה: הפקק הראשון שיתפוס אותי יהיה ממש ממש חזק.

לקחו להם את הג'וקר

אני חושב שהבנתי מה הכי מעצבן אותי במה שקורה כרגע ברחובות. לא החסימות, לא השימוש בצבא, לא נתב"ג. מה כן? ביום שלישי השבוע יצאתי מאולפן הרדיו ברמת החייל, ומיד חלף מולי רוכב אופניים עם דגל ישראל על הסבל (עוד אומרים "סבל"?). הוא לבש חולצה של "או 'אחים להייטק' או 'אחים לדי כבר'", וזיהה אותי. הוא עצר לשנייה, הביט בעיניי ואמר בטון מלא חמלה: "אנחנו עושים את זה גם בשבילך".

זה. זה מה שמעצבן אותי. לא רק מעצבן, מטריף. זו טקטיקה מוכרת. אני זוכר אותה מההתנתקות: סיפרו לי שעושים את זה בשביל מתיישבי גוש קטיף, כדי לשמור על חייהם. אני זוכר אותה מאוסלו, כשקראו לקורבנות "קורבנות שלום". זה בשבילכם, אתם שם באוטובוס השרוף, כי אתם בטח רוצים שלום.

בחייאת. רוצים להפגין בחירוף נפש נגד ממשלה נבחרת? זאת זכותכם הדמוקרטית המלאה, אבל אל תספרו לי שזה בשבילי. זה לא, זה רק בשבילכם. לא הייתה מחאה אגואיסטית יותר בתולדות המדינה הזאת. מעולם לא יצאו רבים כל כך כדי לשמור על גבינה ששייכת למעטים כל כך.

ובשביל מה? בשביל עילת הסבירות? זו אפילו לא הרפורמה המפוצצת של ההתחלה, זאת עם הרעש והצלצולים וההתגברות. כולה עילת הסבירות – הג'וקר של בית המשפט, שהוא יכול לשלוף כשאין לו עילה ספציפית שמתיישבת לו בול ולהגיד "פוס משחק, ניצחתי ואין לי כוח להסביר למה". מה יותר אגואיסטי מלא לתקוף באיראן כי לקחו לך ג'וקר?

השבוע, ברחובות ישראל, קרה כזה דבר בערך: קבוצת כדורגל הובילה חמש־אפס, הקבוצה השנייה הבקיעה גול כבוד, ובתגובה הקהל של הקבוצה המנצחת פוצץ את המשחק. מצטער להגיד, אבל עילת הסבירות היא בדיחה. גם שופטי בג"ץ יודעים את זה. הם יושבים בבית ומתפוצצים מצחוק כשבטלוויזיה מסבירים שביטול עילת הסבירות יהפוך אותנו לדיקטטורה.

הימין שצוהל על העברת החוק לצמצום עילת הסבירות בקריאה ראשונה בכנסת לא צוהל בגלל עילת הסבירות. בכל מה שנוגע לרפורמה המקורית הוא הובס. הימין צוהל כי מה שקרה השבוע בכנסת הוא הצעד הראשון של ממשלת ישראל בדרך לטיפול בתופעת הפרוטקשן. כמו בפרוטקשן, הסכנה שישרפו לנו את העסק עדיין קיימת, אבל לפחות אנחנו עושים קולות של ניסיון להגן עליו.

כל ארגון פרוטקשן טוב צריך גובים. הפעם הגובים מגיעים עם דרגות על הכתפיים: רמטכ"לים לשעבר, קצינים בכירים בדימוס, טייסים ואנשי מודיעין באים עם לום שכתוב עליו "סרבנות" ומאיימים להרביץ לאנשים שבחרו לא נכון.

אני לא יודע אם תופעת הסרבנות קיימת באמת בשורות צה"ל. הדעות חלוקות. בפעם שעברה סיפרו לנו שלא נשאר צבא וכולם מסרבים, ואחר כך גילינו שבעצם הייתה עלייה בהתנדבות. אבל זה לא באמת משנה, העיקר שהסרבנות קיימת בתודעה. כל אמירה של דן חלוץ או ניר דבורי עולה ארבע דקות אחרי פרסומה לאל־מנאר, ערוץ הבית של נסראללה. גם אם אין באמת סרבנות, האויבים שלנו חושבים שיש. זה מספיק כדי לתת להם ביטחון.

ועכשיו ביטול המידתיות

ביום שני שכבתי במיטה וצפיתי בערוץ כנסת. חי על הקצה. רגע לפני ההצבעה הגורלית כל כך לקיומנו נאם יריב לוין, אולי אחד האנשים הכי יציבים אידיאולוגית בכנסת. למרגלות במת הנואמים ישבו יאיר לפיד ואורנה ברביבאי. ואז, בלי שאף אחד שם לב, קרה אירוע מעניין. ברביבאי נסחפה בלהט האגו, וכשלוין דיבר על החוק היא צעקה לעברו ששר המשפטים שיבוא אחריו בממשלה שלהם יבטל את הכול.

הבנתם את זה? אנשים שבמשך חצי שנה מנהלים פה קמפיין הפחדה שלא נראה כמותו, על כך שנהפוך לדיקטטורה ונשים יהיו שפחות ואבי מעוז יאכל ילדים ובתי ספר יחייבו את כולנו להניח תפילין וההייטק יקודד את עצמו למוות, מודים ברגע של חוסר תשומת לב שאפשר, אם רוצים, לקחת את האירוע בפרופורציות.

האופוזיציה מתגאה בכך שהיא מובילה בכל הסקרים, שרוב העם איתה, שאין ספק שאם היו בחירות היום היא מנצחת. והנה אורנה ברביבאי צועקת בעצם: "בקטנה, כשננצח נבטל הכול". במחאה הזאת אין פרופורציות. כשיש פרופורציות אין שפחות, כשיש פרופורציות אין חסימות כבישים, כשיש פרופורציות אין סרבנות, כשיש פרופורציות אין תבהלה.

בשבוע הבא אמור לעבור החוק לצמצום עילת הסבירות בקריאה שנייה ושלישית. אם הייתם אומרים לי לפני שנה שזה ירגש אותי הייתי צוחק עליכם ואומר לכם שאיבדתם את עילת השפיות. אדם רציני, שלא אזכיר את שמו מפאת כבודו, קרע השבוע את דש הבגד לאות אבל על הצבעה בקריאה ראשונה בכנסת. טייסים נערצים בעבר נחשבים היום בעיני חלק מהעם לאנשים עם יותר מדי כוח בידיים, ואני לא מדבר על הסטיק. אנשים שקונים גבינה כחולה יקרה מנסים לפרק הכול כי הזיזו להם את הקוטג'. אז כן, אני לגמרי אתרגש אם החוק יעבור. בתקווה כמובן שבג"ץ לא יפסול את החוק לצמצום עילת הסבירות באמצעות עילת המידתיות.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il