בכל קיץ אני נפעמת מחדש: המון משפחות המבקשות להגיע לגור בחוות־גלעד. אין כמעט שבת שלא מתארחים פה משפחה או זוג צעיר כדי לבדוק אם יוכלו לקבוע את משכנם בקרבנו. זה מרנין ופותח את הלב, ובעיקר מעורר תקווה גדולה.
אבל לא תמיד זה היה כך. וזה לגמרי היה יכול להיות אחרת.
לפני תקופה קצרה מאוד היינו יישוב קטן שבקושי מצליח להתקיים, ומהסס איך להשיב לפניות של משפחות מתעניינות בגלל חיבורי המים והחשמל הזמניים שמביאים צרות רבות ופוגעים באיכות חיינו.
המקום הזה הוא פנינה מהממת, אבל עד לפני שנים ספורות לא הגיעו הרבה פניות להצטרפות. החיים במקום עם כל כך הרבה קשיים פיזיים לא נראו מפתים במיוחד, ולא משכו אלינו מספיק משפחות או זוגות שראו בעצמם חלק עתידי מהקהילה.
מאז הרצח, מאז שהמוות נגע בנו, החיים הפכו לחשובים ויפים יותר, וזה מידבק ומעצים
אבל בחמש השנים האחרונות משהו קרה. משהו התפוצץ פתאום. חוות־גלעד הכפילה את עצמה ויותר, ואנחנו מוצפים במתעניינים מכל כיוון ומכל סגנון. מה קרה, אתם שואלים? אתם כבר יודעים את התשובה: רזיאל נרצח.
באופן מפתיע זה שדרג פלאות את המשיכה ליישוב.
מבחינה פיזית התנאים פה לא השתפרו באופן ניכר. אנחנו בדיוק מסיימים שבוע ללא מים זורמים ויממה עם חשמל מקרטע. הפתרון עוד לא לגמרי מעבר לפינה.
היישוב הוא אותו היישוב, האנשים פחות או יותר אותם האנשים, והשגרה אותה השגרה. ובכל זאת דברים השתנו, ובעיקר דבר אחד. הרוח.
בשנים שחלפו מאז הרצח, חוות־גלעד מסרבת לחיות בתודעת הישרדות. אנחנו לא כאן רק כדי לאחוז בקרקע, אלא כדי לחיות. ליהנות מחיי הטבע, מנופים קסומים, מקהילה מחבקת, מתרבות ענפה ומשלל מטעמי חיים שאין שום סיבה שנוותר עליהם.
מאז הרצח, מאז שהמוות נגע בנו, החיים הפכו לחשובים ויפים יותר, וזה מידבק ומעצים עוד ועוד את איכות החיים.
וגם שוט טחינה
ומהשינוי הזה שחשנו על בשרנו, אני מסיקה שהתשובה לרוב צרותינו כאן ביהודה ושומרון היא התיישבות מכל סוג שהוא. אני מאמינה, באמונה כמעט שלמה, שככל שיגיעו יותר מתיישבים יחלפו תחושת המתח ותודעת ההישרדות.
אני מאמינה שמשפחות שרואות ומכירות בטובה של הארץ הזו, שרואות בעצמן חלק מחזונם של נביאי ישראל וחותרות להיאחז בארץ אבותינו, יביאו אלינו בסופו של דבר גם שלום.
אני יודעת, זה נשמע קצת סותר. איך שלום, במקום מסוכסך כל כך, עם חיכוך אינסופי מול אויב ועם פיגועי טרור כמעט על בסיס יומיומי?
האמת היא שזו משוואה די פשוטה.
אם יגיעו לכאן עוד ועוד מתיישבים שמעבר לאידיאולוגיה שלהם נמצאים גם עקרונות בלתי מתפשרים בנוגע לתנאים פיזיים ראויים, שאיפה לחינוך מצוין לילדיהם ולמקומות עבודה מכובדים לעצמם, לנגישות למרכז הארץ, לתחבורה נורמלית, לתרבות ולתשתיות מוצלחות. אם נתעסק בכל זה, החיכוך והמאבק מול אויבינו יידחקו לשוליים עד שאולי (אולי!) גם מתוכם לבסוף תקום תודעה חדשה. תקום הנהגה כלשהי שנצליח באמצעותה בסופו של דבר להגיע לרגיעה, ולחיים זה לצד זה בצורה ייחודית כלשהי.
ואם נחזור לחלום הישים יותר, האפשרי והנגיש, ונתבונן בחיים הפורחים שמתפתחים פה ביהודה ושומרון, נבין שאנחנו זקוקים לכם, מתיישבים יקרים. לכל אחד מכם ומכן, לכל דעה ומגזר. דרושים חלוצים בורגנים שמעוניינים בבית צמוד קרקע עם מרחבים וציוץ ציפורים בחלון הבית, לאנשי נדל"ן שמעוניינים לסחור באדמות ובבתים ולבנות עוד ועוד.
ביישוב סמוך, הר־ברכה, גרים שני אחיו של רזיאל. אם תגיעו לשם לביקור, תוכלו לטעום יין מיקב בוטיק, לשתות שוט של טחינה רותחת ישר מהמכונה ואז להיכנס בשערי היישוב ולחזות בפלא: בקרוב מאוד ישלימו שם את בניית קאנטרי הר־ברכה. כן, ממש כמו שזה נשמע.
בריכת שחייה מקורה ומחוממת, מתקני כושר וספא, רמת־אביב סטייל.
אני לא עושה פה פרסומת סמויה לשומרון, אבל בשבילי זאת בשורה.
בריכת המים של חומש היא אייקון התיישבותי שמבטא חלוציות, ומגדל המים אצלנו בחוות־גלעד הוא סמל לצניעות שאנו חיים בה. אבל בריכת שחייה היא כבר דגל. דגל החלוציות הבא.
פעם "קאנטרי" הייתה מילה גסה של עירוניסטים חובבי פינוקים וחסרי אידיאולוגיה, ולעומת זאת גנרטור היה סמל קדוש להתיישבות. היום, לשמחתי, הדברים נשמעים אחרת.
הייתי רוצה שגם אתם, כמוני, תראו במעבר הזה מהתנחלות להתיישבות, בראש מורם ובחיוך, בלי לוותר על הרוח אבל גם בשאיפה לחוות עד הסוף את החומר – את הבשורה האמיתית המתהווה בדרך לגאולה השלמה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
