את מרבית הקשב הציבורי למה שהתרחש השבוע בבית המחוקקים שלנו, שאבה כמובן הרפורמה המשפטית, ההצבעה בקריאה ראשונה על עילת הסבירות, וכל המהומה הציבורית שנוצרה מסביבה.
אך אירוע מעניין ומשמעותי לא פחות התרחש השבוע בוועדת החוקה: דיון לקראת ההצבעה בקריאה ראשונה על הצעת החוק העוסקת בדרכי מינויים של רבנים בישראל. זוהי הפעם הראשונה שבה נעשה ניסיון מקיף להסדיר בחקיקה ראשית את כל התחום של הרבנות הממסדית המקומית בישראל, כאשר הצעת החוק כוללת התייחסות לסוגים שונים של רבנים: רבני ערים, רבני יישובים, רבנים אזוריים ורבני שכונות.
הצעת החוק הזו משקפת (לכאורה?) רצון ונכונות של המדינה להתייחסות שיטתית בנוגע לתפקידם של רבנים בישראל, ולהסדרה של תהליכי המינוי שלהם, ומגמה זו היא חיובית ומבורכת כשלעצמה. אך לצד ההערכה בנוגע לעצם היוזמה לחקיקה מקיפה בנושא הזה, אי אפשר שלא לבקר בחריפות את נוסח הצעת החוק שכולל שתי בעיות עיקריות: האחת קשורה למה שיש בו, והאחרת קשורה למה שאין בו. וכפי שנראה, שתי הבעיות קשורות באופן הדוק זו לזו.
השתלטות פוליטית
נתחיל עם מה שיש בו. הצעת החוק הזו משקפת ניסיון השתלטות של השלטון המרכזי על דרכי מינויים של רבנים מקומיים. יש בו החלשה עמוקה של מקומה של הרשות המקומית בתהליך המינוי, והעצמה של גורמים ריכוזיים הקשורים לפוליטיקה הארצית במקומה. על פי נוסח החוק המוצע, במרבית הערים והרשויות בישראל רובו של הגוף הבוחר לא יורכב מנציגים ישירים של הרשות המקומית, אלא יישלט על ידי נציגי ציבור שייבחרו על ידי שר הדתות, וכן על ידי רבנים היושבים במועצת הרבנות הראשית. מבנה הבחירה הזה הוא פתח להשתלטות פוליטית על תהליכי המינוי של רבנים, במקום תהליך מקצועי הרואה לנגד עיניו את טובת העניין, ואת מאפייניה, צרכיה ורצונותיה של הרשות המקומית עצמה.
מעבר לעובדה שמהלך זה מנוגד באופן עמוק לכל המסורת היהודית, וגם לעקרונות ההלכתיים שלפיהם נבחרו רבנים לאורך כל הדורות. העיקרון השוזר את ההיסטוריה היהודית כולה הוא שהקהילה ונציגיה הנבחרים היא זו שבוחרת את הרב, ולא ישות חיצונית הכופה את הרב על קהילתו ועל נמעניו. יוזמי החוק טוענים שהחוק נועד לאפשר לקדם בפועל את תהליכי המינוי, בעוד שבמצב הקיים כיום תהליכי המינוי תקועים בגלל המורכבות וחוסר היעילות של שיטת המינוי. אבל גם במידה שטענה זו נכונה (מה שרחוק מלהיות מוסכם), הרי שיש גם דרכים נוספות לשפר ולייעל את תהליכי המינוי, בלי להפקיע את כובד המשקל בתהליך הבחירה, מתושבי הרשות המקומית ומנציגיהם הנבחרים.
אך נראה שנקודת חולשה מהותית ועמוקה הרבה יותר של החוק המוצע, ובעיקר של השיח הציבורי מסביבו, היא לא במה שיש בו אלא בעיקר במה שאין בו. שכן, יש דבר אחד שנעדר לחלוטין מדיוני ועדת החוקה השבוע, ומאופק המבט של החקיקה כולה ושל השיח המתרחש מסביבה. הדבר הזה קשור בחוסר המטריד בעיסוק בשאלות היסודיות: מהו בכלל תפקידם של רבנים בישראל, ומהם האמצעים שבהם נוקטת המדינה כדי לסייע להם למלא את תפקידם בצורה מיטבית ואפקטיבית? מיהו קהל היעד לעבודתו של הרב, ומה האחריות שלו כלפיהם?
למרבה האכזבה וההפתעה, החוק כולו עוסק אך ורק בשתי שאלות: כיצד ממנים רבנים וכיצד ניתן להדיח אותם או לנקוט נגדם בהליכים משמעתיים, במידה שמעלו בתפקידם.
תפקידו של הרב
החוק לא עוסק כלל ועיקר בשאלה מה קורה לפני המינוי, כלומר ההיבטים השונים של תהליכי ההכשרה, ההתמחות, וההשתלמות שנדרשים להתקיים כדי שמינוי של רב יוכל להיות בעל ערך מקצועי וחברתי של ממש (כפי שלמשל קיים בחוק האדריכלים, בחוק הפסיכולוגים ובחוקים נוספים). כיום, התנאי היחיד לקבל הסמכה כרב קשור בלימוד גמרא והלכה, ולא כולל שום מרכיב של השתלמות והכשרה מקצועית בנוגע למימדים המגוונים והמורכבים שקשורים בעבודה הרבנית עצמה. ניתן היה לצפות שכחלק מאסדרה כוללת של הרבנות הממוסדת בישראל, תהיה התייחסות משמעותית להיבטים החשובים הללו, ולמרבה הצער הדבר כלל לא מתממש בהצעת החוק הנוכחית.
כמו כן, מופרך ומוזר ככל שזה עשוי להישמע, החוק כלל לא עוסק בתוכן תפקידם של הרבנים: מהי משימתם? מהי הגדרת התפקיד שלהם? ומהם הכלים שאמורים לעמוד לרשותם כדי למלא תפקיד זה בצורה משמעותית ואפקטיבית.
לא בטוח שהמענה השלם לכל השאלות האלו חייב להימצא בגופה של החקיקה הראשית עצמה. אך החקיקה החדשה צריכה לכל הפחות להסמיך את השר לתקן תקנות שעוסקות גם בנושאים אלו.
היעדר העיסוק בשאלות המהות, לצד המגמה הברורה להשתלטות על דרכי המינוי של רבנים בישראל מעורר חשש כבד שהמוטיבציה העיקרית שעומדת בבסיס הצעת החוק היא לא הרצון להרבות בכבוד התורה, ולאפשר תהליכים משמעותיים של מפגש והתקרבות בין הציבור הישראלי לבין מסורתו, מורשתו ותורתו, אלא בעיקר מיצוי הרווח הפוליטי שמפלגות שונות יכולות להפיק מכך שהן יוכלו למנות את מקורביהן לתפקידי רבנות שונות לאורכה ולרוחבה של הארץ.
אם הממשלה והקואליציה באמת חפצות להרבות בכבוד התורה ובכבוד הרבנות, יואילו נא לנסות ולהתמודד עם השאלות הקשות והחשובות באמת, שהנה חלק מהן: כיצד מתמודדים עם העובדה שרוב גדול של הציבור בישראל כלל לא יודע מיהו הרב המקומי שמכהן במקום מגוריו? כיצד הרבנים יכולים לקבל כלים מקצועיים שיאפשרו להם למלא את תפקידם ביתר יעילות ואפקטיביות? כיצד ניתן לייצר תהליך בחירה שיוצר התאמה בין אופיו ותכונותיו של הרב לבין הצרכים המגוונים של העיר שבה הוא עתיד לכהן?
לא רק בבג"ץ דרוש גיוון
בינתיים, ניתן לקבוע ברמה גבוהה של וודאות, שתהליכי בחירה ומינוי של רבנים שנשלטים על ידי הגורמים הפוליטיים והרבניים הארציים (כאמור: שר הדתות ומועצת הרבנות הראשית), ולא על ידי הגורמים המקומיים, הם מתכונת בטוחה להעמקת חוסר הרלוונטיות של הרבנות המקומית, ביחס למעגלים הרחבים של הציבור שאותו היא אמורה לשרת.
דווקא מהקואליציה הנוכחית, שרוממות הזהות היהודית של המדינה נמצאת תדיר בגרונה, ניתן אולי לצפות שתנסה לפעול באופן שבאמת מקדם את האינטרס העמוק של היהדות והחברה בישראל, ולא רק או בעיקר את האינטרסים המפלגתיים הצרים של המפלגות שמרכיבות אותה.
כדאי לזכור שאחד הטיעונים המשכנעים והאפקטיביים שנאמרים בשבחה של הרפורמה המשפטית מצד מובילי הקואליציה הנוכחית, הוא הצורך לגוון את מערכת המשפט. מערכת שכעת היא הומוגנית מידי, מבוססת על מערכת יחסית סגורה של קשרים בין חבריה הבולטים המעצימים את שליטתם בה, במקום לאפשר גיוון והתרחבות שלה לאנשים ולקבוצות שכרגע אינם מיוצגים בה בצורה מספקת.
אבל אם באמת הערכים הללו חשובים לראשי הקואליציה, הדבר צריך להתבטא גם בדרכי עיצובו של המרחב הרבני בישראל, ולא רק בזה המשפטי. החוק הנוכחי יגרום לכך שרק רבנים מסוג מאוד מסויים יוכלו להתמנות לתפקידי רבנות מרכזיים בישראל. הגיוון שמדובר בשבחו ביחס למערכת המשפט, נשכח כליל כאשר אנו עוברים למינוי רבנים. במובן הזה, ולמרבה הצער, הצעת החוק למינוי רבנים מטילה צל כבד על כנות כוונותיהם ויושר מניעיהם של ראשי הקואליציה גם ביחס לחקיקה המשפטית. נותר רק לקוות שעדיין לא מאוחר לתקן.
