אפילו ילדי הגן בגוש דן יודעים כבר לדקלם את מילות המפתח במחאה שמלהיבה רבים מהוריהם ומאמללת את ציבור הנהגים: "דמוקרטיה", "דיקטטורה", "הפיכה משטרית", "עילת הסבירות".
ואיזו מילה מסוגלים לדקלם ילדיהם של תומכי הרפורמה? "שישים וארבע". מספר הקסם הזה הוא טיעון המחץ הנגדי בוויכוחים האינסופיים על היקף השיפוץ הנצרך במערכת המשפט. כשנציגי הימין נלחצים אל הקיר, הם שולפים אותו מהמחסנית ומזכירים שרק לפני כמה חודשים היו כאן בחירות: העם אמר את דברו, כללי המשחק הדמוקרטיים קבעו, שישים וארבעה מנדטים.
אור ליום שני הייתה עדנה למספר הזה. הוא היה תוצאת הניצחון של הממשלה על האופוזיציה בהצבעה בקריאה הראשונה בכנסת על קיצוץ עילת הסבירות: 56:64, רוב שלטוני נאה יותר מזה של ההצבעות ההיסטוריות על הסכמי אוסלו א' ו־ב' (50:61 ו־59:61), על חוק יסוד הלאום (55:62) או על הקמת ממשלת בנט־לפיד (59:60). טעו כל הספקנים שהניחו כי האגף הפחות ביביסטי בליכוד יבריז שוב בעת ההצבעה, כפי שקרה בשלהי מושב החורף, אחרי הכרזת המרד של גלנט.
שר הביטחון הרים השבוע את ידו בעד הצעת הקיצוץ, וכך גם יולי אדלשטיין, דוד ביטן, גילה גמליאל, כולם. שום סדק לא נפער בחומת הקואליציה. מול נחשולי המרד החוץ־פרלמנטרי, שנועד לרמוס תהליך פרלמנטרי, לא נותר לה אלא להתלכד. היא סירבה להיסחט, להיאנס או להירמס תחת פרסות פרשי המחאה. השטח הימני שידר לה להתעקש הפעם, והיא התעקשה.
גינוני הכוח והשחץ של ראשי ה"מחאה" הקשיחו אפילו את הימין הרך, שוחר הפשרה בדרך כלל. הוא הרגיש שאם יוותר שוב, כמו בערב פסח, יוכרז רשמית כאסקופה נדרסת, עבד נרצע של רודנות התקשורת הממוסדת. בליבו גמלה החלטה נחושה – עד כאן. אחרי הכול, גם לו יש קצת רגשות ופחדים, לא רק לכסופי הבלורית והתואר, מניפי הדגלים, לובשי חולצות הזית ועוטי ארשת הזעם הקדוש. הוא נצמד בחוזקה לחוק לקיצוץ עילת הסבירות, והעביר אותו מעל משוכת הקריאה הראשונה, כי הדמוקרטיה יקרה לליבו לפחות כמו לליבם. מצפונו מונע ממנו להיכנע לשקר המתועש כאילו עילת הסבירות היא המכשול האחרון בין ישראל דמוקרטית לישראל דיקטטורית.
רק ביום שני אחר הצהריים, ככלות כל האיומים והחנופה לשקמה ברסלרים, הבינו באופוזיציה שהפעם זה לא ילך בכוח. לפיד וגנץ קראו לחידוש השיחות בבית הנשיא, בונים כרגיל על זיכרונו הקצר של הציבור. הרי לפני שלושה שבועות בלבד הם אלה שפוצצו את השיחות, ועוד באמתלה רצוצה במיוחד: אירועי ההצבעה בכנסת לוועדה לבחירת שופטים. הקואליציה ויתרה אז לאופוזיציה, והסתפקה בשיגור נציג אחד מטעמה לוועדה, אבל לפיד וגנץ הענישו אותה בהודעת פרישה אווילית מהשיחות. השבוע, פתאום, הם התחרטו. מאוחר מדי. שעתיים־שלוש לפני הקריאה הראשונה אי אפשר היה לעצור את רכבת החקיקה.
לעומת זאת, אפשר להאט אותה עכשיו. דווקא מפגן הכוח בהצבעה ביום שני, כשהאופוזיציה כבר מבינה שגם לה יש מה להפסיד, מעניק לקואליציה הזדמנות להפגנת נדיבות וחוכמה. כן, הגיע זמן חוכמה, אחרי כל כך הרבה טעויות טקטיות ופטפטת אסטרטגית. נתניהו יכול, לדוגמה, להצהיר על נכונות לריכוך הצעת החוק שעברה השבוע בקריאה ראשונה, והתאמתה לעקרונות הסבירות שהציע בעבר השופט נעם סולברג.
שר המשפטים לוין הכריז אומנם במליאת הכנסת שההצעה הנוכחית כבר מתבססת על עקרונות סולברג, אבל למען האמת יש כמה וכמה הבדלים ביניהם. סולברג אכן סבור שלשופטי ישראל אין עמדה מושכלת יותר משרי ישראל בסוגיות ערכיות ומקצועיות, אך כנראה לא כיוון לשאר ההשלכות של החוק המונח עכשיו לשיפוצים בוועדה של רוטמן. הן לא ישימו קץ לדמוקרטיה, כפי שנואמי קפלן טוענים, אבל עלולים לפתות את שרי הממשלה לנהוג לעיתים תכופות מדי באופן בלתי סביר. אריה דרעי הוכיח את זה רק בשבוע שעבר, כשהתעקש להעביר באמצע המהומה והשנאה שני חוקים מבישים שליבו עוד יותר את החשדות בתום ליבה של הממשלה: חוק טבריה והחוק להארכת כהונתם של הרבנים הראשיים.
פרופסור יובל אלבשן, איש שמאל מוערך מאוד בימין, גילה השבוע שבשיחות התיווך באביב הושגו הסכמות רבות בין שני הצדדים בעניין הסבירות. הוא פירט כמה מהן במאמר בידיעות אחרונות. ככל הידוע, לוין ורוטמן הסכימו לפרוס עליהן את חסותם. בחירוק שן, אבל הסכימו. גם שליחי המחנה הממלכתי.
אם הקואליציה תצהיר עכשיו שלמרות ההתנהלות הפרועה של ראשי המחאה והזיגזגים של לפיד וגנץ, היא מאמצת את ההסכמות הללו ואולי גם חותרת לפשרה כוללת, זו תהיה תרומה חשובה וחכמה לצינון הקיץ הלוהט הזה. שקמה ברסלר ואהוד ברק ימשיכו להתנגד בתוקף, אבל לא כל מתנגדי הרפורמה הם ברסלר או ברק. סקרי הימים האחרונים מצביעים על סלידתו של רוב הציבור הישראלי מחסימות כבישים ועל כמיהתו להידברות. גם סקרים מסוג אחר מצביעים על כך. למשל, העובדה שרשת ביג פעלה כרגיל ביום שלישי למרות הכרזת ההשבתה של הבעלים. רוב בעלי החנויות פתחו אותן. לא כולם אנרכיסטים.
ובכל מקרה, עילת הסבירות כשלעצמה היא יותר טענת אליבי מאשר עניין מהותי. העילה היא רק עלילה. אם הכנסת תקצץ אותה, בג"ץ יוכל לשלוף בקלות עילות אחרות. החוק היבש לא מנע ממנו אף פעם התערבות בעניינים לא לו, ומי כמו יריב לוין מודע לכך. שר המשפטים דוחף עכשיו את החקיקה כדי לחפות על כישלונו בהעברת הרפורמה בחורף. ראשי האופוזיציה והמחאה משתמשים בה כדי לחפות על האתגר המקורי והאמיתי שלהם: הפלת ממשלת הימין הימנית ביותר בכל הזמנים. לכאורה הם התרחקו השבוע מהיעד הנכסף הזה, כשהקואליציה התייצבה מולם במלוא 64 מנדטיה, אבל אולי דווקא התקרבו אליה. קואליציית נתניהו סובלת ממחסור קטלני במודעות עצמית. היא נקרעת בין תסביך נחיתות עמוק מול מנגנון המחאה המשוכלל ובין תחושת גבהים מוגזמת. משקיעה אנרגיות עצומות בקטטה עם השמאל ופחות מדי בתחבולות מתוחכמות שיוכלו להשיב לידיה את השליטה בסדר היום הלאומי. נדמה לה בטעות שנסיקת הרייטינג של ערוץ 14 תספיק לה כדי לגבור על כישרון התעמולה של כל שאר הערוצים, ושעם 64 מנדטים אפשר להביס את הטייסים הסרבנים, את בג"ץ, את היועמ"שית ואת ביידן ביחד. כמו השמאל יש לה נטייה לשכוח שבמלחמות אחים אין מנצחים, יש רק מפסידים. במקום להמשיך להידרדר לשם, עדיף להכריז על ניצחון, ולהתפשר.
