קו ישר מחבר בין מחיאות הכפיים הסוערות שזכתה להן השבוע היועצת המשפטית לממשלה ובין ההפגנות הקולניות תחת ביתו של קודמה בתפקיד לפני כשבע שנים. בעיצומם של ימי סערה חברתית ופוליטית הגיעה גלי בהרב־מיארה להתאוורר בתיאטרון החאן, והקהל שהחל להיאסף באולם קם והריע לגיבורת הצדק. היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אביחי מנדלבליט, זכה גם הוא לתשומת לב קולנית בזמנו, רק שהמנגינה הייתה אחרת לגמרי. השנים 2017-2016 ייזכרו כשנות הלחץ הבלתי מתון על מי שנדרש להכריע בסוגיית כתב האישום נגד ראש ממשלה מכהן.
סוגיה מורכבת? לא עבור המוחים. בעיניהם ההכרעה הייתה ברורה, גם אם לא צפו מימיהם במסמך רלוונטי אחד. מנדלבליט הוטרד, הוצק וקולל בעוון התמהמהות, ולא משום שהמוחים חששו לעינוי דין של אדם מן השורה, קל וחומר של נבחר ציבור. מפגיני פתח־תקווה הבהירו שהחלטה אחת בלבד תיחשב לגיטימית בעיניהם: פתיחה בחקירה פלילית נגד בנימין נתניהו בפרשת הצוללות, העמדתו לדין בתיקי האלפים, והעמדה לדין של רעייתו בפרשת המעונות. מתברר שמידת האמון במערכת המשפט בכלל וביועצים המשפטיים בפרט משתנה גם במחנה הדמוקרטי, המתיימר ללחום בשחיתות תוך הגנה על גלגלי הצדק.
מה השתנה בין יועמ"ש ליועמ"שית? כיוון הרוח, כמובן. ההפגנות הלא חוקיות מבית מני נפתלי ויניב קובוביץ פונו ונדדו חוקית מבית משפחת מנדלבליט לכיכר גורן הסמוכה, ומשם לתל־אביב. בעיר הגדולה שודרגה קיצוניותן בעזרת גיליוטינה הרומזת לעריפת ראשו של ראש הממשלה, ובמיצג בעל אופי מיני בוטה נגד רעייתו, שלא יתואר משום כבוד הקוראים. המחאות ההן זכו לסיקור מפנק בערוצים המרכזיים, בלי שאיש נדרש לקנא לכבודה של הפרקליטות.
בסופו של דבר מנדלבליט קלע בהכרעתו לדעת המוחים. הסוגיה ההיא מטופלת בימים אלה באולם בית המשפט, ומצליחה להביך את המערכת לא מעט, באדיבותו של המפכ"ל לשעבר, רוני אלשיך. פליטת הפה שלו – "ציפינו שנתניהו יתפטר" – באה להסביר את כתב האישום המחורר, והיא דוקרת בדיוק במקום הכואב והחושד של הימין. אבל זה בסדר, היא לא מדירה שינה מעיני מחנה רק־לא־ביבי. בתיאטרון החאן כבר יודעים שבעיית נתניהו מטופלת במסירות בחזית אחרת. הצופים והגולשים בבית רואים את הקולות ואת החיוך של היועמ"שית, ומניית האמון במערכת המשפט צונחת אצלם בעשרות אחוזים.
מחיאות הכפיים שבהרב־מיארה זכתה להן צריכות לשמש שעון מעורר עבורה ועבור כל מי שמערכת המשפט יקרה לו באמת. יועצים משפטיים לממשלה לא אמורים להיות סלבריטאים וגם לא מוקד להפעלת לחצים מצד אזרחים נטולי גישה לפרטי התיקים שבידיהם. הם גם לא אמורים להפוך לסמל מחאה ולגיבורי השעה משום צד של המפה הפוליטית – לא אם הגישו כתב אישום ולא אם נמנעו מהגשתו. יועצים משפטיים אמורים לעבוד באפרוריות מדוקדקת שעוברת על מסמכים שבלוניים למראה, תוך שינון סעיפי־סעיפים של חוק ותקנותיו.
מי שחושש באמת לדמוקרטיה לא יכול להישאר אדיש לכך שמחנה שלם איבד אמון במערכת וחש שהוא חי בדיקטטורה משפטית. מחיאות הכפיים ופרגוני־העל שהיועצת זוכה להם מתנגנים כגרסה מחודשת למאבקי יחיד מול רבים תנ"כיים. הִכָּה יועמ"ש אחד בנתניהו באלפיו ויועמ"שית יורשת ברבבותיה. רגע לפני המאבק הצפוי בסעיף הרפורמה העוסק במינוי יועצים משפטיים ובגבולות השפעתם, כדאי לעצור את קולות הצהלה ואת ניכוס תפקיד היועמ"שים למחנה האקטיביסטים. הכתרת בהרב־מיארה כדוד הצעיר שנלחם בכוחות הרשע הפלשתים; איך לומר בעדינות? זה לא סביר.
מי צריך ראיות
שם, במקום שנערכו בו הפגנות הלחץ על מנדלבליט, החל להתעבות חבל נוסף, זה שקצהו מככב היום לא רק בבתי המשפט אלא גם בסעיפי הרפורמה המשפטית. ביולי 2017 טענו נתניהו וסביבתו שההפגנות הלא חוקיות ממומנות בידי גורמים בעלי אינטרס פוליטי מובהק, שמטרתם להפיל את שלטון הימין אחרי שלא הצליחו לגבור עליו בקלפיות. הדברים כונו "הסתה" ו"שיסוי מבית היוצר של נתניהו", אבל למעשה זהו ביטוי מדויק לתחושותיו של מחנה שלם שמושתק עד היום בכל פעם שהטענה עולה לאוויר.
לא, זאת לא פרנויה. זה לא עיוורון ביביסטי. אל תזלזלו בהם כל כך. זה היה ועודנו תרגום מדויק של טענות המפגינים מנגד – בתוכם פוליטיקאים רבים ממחנה השמאל שזכו גם הם לתמיכה תקשורתית, שהמשיכו להבהיר לאורך שנות בלפור מה התשובה הנכונה והיחידה לשאלת האישומים נגד ראש הממשלה. הגליוטינה שכמה ממארגני ההפגנות הסתייגו ממנה, לכאורה, שיקפה היטב את המסר שעמד מאחורי המחאה: משפט שדה. עזבו דקויות בדיני ראיות; יש אווירה נגד הזוג הנהנתן נתניהו, וזה מספיק.
זה לא אומר שראש הממשלה זכאי בהכרח – הרי גם בשביל זה נדרשת בקיאות בפרטי המקרים ובחוק – אבל זה בהחלט שיקף אפס עניין משפטי בפרשה ומאה אחוז עניין פוליטי. זה גם דישן היטב את תסכולי האיפה ואיפה של הימין מול תומכי האקטיביזם השיפוטי, שאתרגו בלי בושה את ראש ממשלת ההתנתקות, שלא זכה מעולם לכינוי "קריימיניסטר", ממש כמו יורשו המורשע בדין. הרי הוא, אהוד אולמרט, מככב להנאתו בשידורי המרי הנוכחי וקורא למלחמה. מי צעק "בושה" ולא קיבל.
כיכר גורן, כמו שאר מוקדי המחאה, משכה אליה בימי מנדלבליט הפגנות נגד מצד הימין. היה מי שהפריז והרים שלטי "נתניהו = דרייפוס". שנת 2019 נחתמה כשההפגנות התרחבו למחאה נגד מערכת המשפט כולה. נקודת השבר לא התחילה שם, אבל זאת הייתה אבן דרך לא מבוטלת במסע אל הרפורמה הנוכחית. אפשר להזדעזע ממנה, אפשר לחשוש מהשלכותיה, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא מעוגנת באירועי אמת, שממשיכים להתרחש בדמות אפליית הפגנות והיעדר הסבירות מול פרשות כמו זו של הצבעת אביר קארה. כשהמוחים נגד הרפורמה חוששים מכוח יתר עתידי לנבחרי ציבור, ראוי שייתנו את הדעת לתמונת ההווה, של כוח בלעדי ובלתי סביר של מערכת המשפט ושל יועצת משפטית אחת.
