קידומה המחודש של הרפורמה המשפטית והמחאה נגדה, כל זאת לאחר חודשי מו"מ בבית הנשיא שלא צלחו, כמעט שלא יצרה שיח ציבורי אמין ולא מוטה שהיה אמור להתנהל ללא מורא בין אינטלקטואלים מתחומי הרוח, החברה והמשפט האמונים על ארגון והפצת הידע האנושי, אלו שהביקורת והטלת הספק הם כלי הנשק העיקריים בעבודתם האקדמית.
אותם אינטלקטואלים, לא רק שאינם מנהלים דיון נקי לגופו של עניין, וחף מעמדות פוליטיות ומגזריות, הם אף רודפים ויורדים לחיי מי שכן מעוניין לדון יחד ולהאזין לצד השני, ובכך מוכיחים שוב את חוסר הקשר המובהק בין למדנות ואוריינות משמעותית ככל שתהיה, לבין מחשבה חופשית, אמיתית וביקורתית ואומץ ללכת נגד תופעות עדריות מסוכנות.
בישראל דהיום, שורר מקרתיזם ליברלי נוקשה השולט ביד ברזל באקדמיה ובעיתונות המחסל באיבו כל יכולת לניהול שיח קונסטרוקטיבי אודות הרפורמה המשפטית, ובכך חוטאים אנשי הרוח לתפקידם.
עוד מקדמת דנה, נהג ההמון להביט על אנשי הכהונה, הרבנים, הכמרים ושאר סוכני הידע למיניהם, ואחר בעת החדשה על הפילוסופים ואנשי הרוח כמי שדבריהם דברי קודש, וידם רבה להם בכל נושא ועניין גם אם אינו בתחום התמחותם המקצועית.
לכאורה, היה אפשר לצפות כי סוכני התרבות יפגינו בחייהם האישיים ובעמדותיהם החברתיות פוליטיות דגם נעלה של מחשבה חופשית- ביקורתית אמיתית, זו ההולכת נגד הזרם ומוכנה לסכן את מעמדה האקדמי והחומרי בחתירה אל האמת, לא כל שכן בעמידה איתנה מול עוולות שלטוניות מובהקות.
ואולם, אוטופיה לחוד ומציאות לחוד. מסקירה מהירה של אינטלקטואלים בולטים, דמויות אלמותיות המשמשות השראה עד היום לדורות של אינטלקטואלים, עולה מציאות עגומה למדי. מיעוטם ידע לעמוד על עקרונות המוסר והחופש, רובם תמכו בשלוש התנועות הדכאניות ביותר של המאה ה-20, שהביאו למותם של עשרות מיליוני אנשים: הקולוניאליזם, הנאציזם והקומוניזם, וכמובן במישור האישי, רובם חיו חיי שחיתות אישית בלתי מוסריים, ובסתירה ערכית לעקרונות להם הטיפו. בהקשר זה אציין את הידועים שבהם כגון: רוסו, מרקס, המינגווי, ז'אן פול סארטר ועוד.
הטקסט המשמעותי ביותר המיטיב לתאר את מעילת האינטלקטואלים בתפקידם, והרלוונטי לימינו אנו, נכתב על-ידי ההוגה היהודי-צרפתי, ז'ילין בנדה, שכתב את הספר "בגידת האינטלקטואלים" בשנת 1927, לאור לקחיו מהמלחמה העולמית הראשונה. דומה שדבריו יפים עד לימינו אנו. לטענתו, משך כ-2000 שנה עוד מימי סוקרטס וישו, האינטלקטואלים אכן הפנו עורף לפוליטיקה המפלגתית, וטענו בעיקר בשם ההומניות ולמען האדם עצמו.
ואולם, ימים אלו חלפו ואינם, . בדרכם זו הם לעולם ימצאו לעצמם פטור משיקולי מוסר והגינות בסיסית כל עוד היא עולה בקנה אחד עם אינטרס קבוצת השייכות.
בימינו אנו התופעה מתחדדת יותר אף כי היא נסתרת מן העין הציבורית. אנשי המחקר בישראל אינם יכולים לזכות במוניטין בינ"ל ללא הסתמכות על שולחנם של המוסדות האקדמיים בחו"ל. כל המאמרים הנכתבים בישראל בפרט בעולם מדעי הרוח, חייבים להתפרסם בקתדרות אקדמיות בינ"ל, בעיקר אירופאיות ואמריקאיות המוטות מאוד נגד ישראל, נושא הגוזר ריסון עצמי אקדמי גם למי שדעתו שונה מדעת העדר האקדמי.
אירוע חריג לתופעת העדריות האקדמית הישראלית בואכה התקופה המקרתיסטית המאפיינת אותה כיום, הייתה מלחמת ששת הימים, שהצליחה להפעים את ליבם של סוכני התרבות הישראלים.
אנשי הרוח הבכירים של אותה התקופה, עגנון, אצ"ג, אלתרמן, גורי, משה שמיר ועוד היו ממקימיה של "התנועה למען א"י השלמה". והחיו שוב לתקופה קצרה את הטיעון הציוני ההיסטורי בדבר זכויותיו הטבעיות של עם ישראל בארצו.
גם אנשי הרוח בדור שלאחר דור הראשונים: א"ב יהושע, עוז, אלי ויזל, קלוד לנצמן ואחרים, היו חדורים בתחושת שייכות, הזדהות וגורל משותף עם הציונות ועם יהודי העולם, גם אם ראייתם הפוליטית הייתה שונה בעליל ממדיניות ממשלות הימין מאז מהפך 1977. למרבה הצער, ימים אלו חלפו ללא שוב, וכך מרבית האינטלקטואלים בישראל מזוהים באופן חד צדדי לחלוטין עם הצד הרדיקלי ביותר, הן בתחום הסכסוך הישראלי-ערבי והן בסוגיות דת ומדינה.
כיום, למעט קולות בודדים באקדמיה ובתקשורת המעזים להטיל ספק בציפוף השורות העדרי המאפיין את השיח הפוליטי – בטחוני ישראלי (אוסלו, ההתנתקות הגורמת לפיהוק, וכו') דומה כי אנשי הרוח בישראל אוטמים ליבם מלראות עוולות חוזרות ונשנות הנעשות בידי מערכות המשפט ואכיפת החוק נגד ציבורים מובחנים שאינם נמנים על קבוצת האינטרס שלהם.
לעולם הם יכשירו בק"נ טעמים צמצום חירויות פרט כל עוד אינן נוגעות אליהם, לעולם יזלזלו ויגחיכו מאבקים של אוכלוסיות חלשות ועניות המזוהות עם המחנה הפוליטי היריב, לעולם ינפחו לממדי ענק התבטאויות של שולי שוליים מצד אחד של המפה הפוליטית, ויעמלו להשחיר ציבורים שלמים ללא כל הוגנות אקדמית בסיסית.
מנגד, יפטרו בלא כלום מעשי הסתה ודה לגיטימציה לציבורים שלמים על שום זהותם הדתית-עדתית-פוליטית, יתעלמו כמעט כליל מהסתה ותמיכה בטרור מצד מי שהם תופסים כשותפיהם לעתיד בקואליציה יהודית-ערבית עתידית, והכואב מכל: ליבם תמיד יהיה פתוח ורחום לכאבה של משפחה פלסטינית שאיבדה את יקירה בצדק או לעיתים בשוגג, אך הוא יאטם לכאב על מותם של צעירים מבני ההתנחלויות הנופלים לשיטתם למען שלום ההתנחלויות השנואות עליהם כל כך.
ההיסטוריון פול ג'ונסון סיכם זאת נפלא בספרו "אינטלקטואלים" כך: "הישמרו מפני האינטלקטואלים… יש להתייחס אליהם בחשד מיוחד… הם אינם אנשים אינדיווידואליסטים ולא נון-קונפורמיסטים וההיפך. …הם פועלים על-ידי דפוסי התנהגות כקבוצה. ומעל לכל נוטים לשכוח את הברור מכל: אנשים חשובים מרעיונות, והעריצות הגרועה ביותר היא העריצות חסרת הלב של הרעיונות".
