תמיד מפליאות אותי החתונות של חתונה ממבט ראשון. ילד בא, נוקש על הדלת ומבשר לאמא שלו מול המצלמות שהוא מתחתן. איך היא אמורה להגיב? האם היא אמורה להגיב? לרוב, ההורים מגיבים באותה הצורה (חיבוק, נשיקה, מלמול 'סוף סוף' ו'אני לא מאמינה', ריקודים, מחיאות כפיים, טלפון לסבתא, בכי, ראיון למצלמה; לא האמנתי שאני אזכה לראות אותו מתחתן, קאט). האם הם משחקים את המשחק? בוכים באמת? למה בעצם הם חשים בצורך לדבר, כשהמצלמה פונה אליהם?
פעם, מזמן, הייתה לדודו ארז תכנית בשם 'קומי קומי'. סוג של תכנית מתיחות מפתיעה למדי. באחת הפינות בתכנית הוא היה 'מראיין' אנשים לטלוויזיה, מציג את עצמו ואז מגיש לאנשים את המיקרופון מבלי לשאול אותם שאלה. חלקם שתקו, רובם נבוכו, חלקם התחילו לדבר דברים די מטופשים. היה בזה משהו קרינג'י, בצפייה באנשים מדברים באלתור למרות שהם לא נשאלו, רק כי הוגש להם מיקרופון והם נעתרים לו. אלה כללי הפורמט.
לפני כמה שנים פגשתי באיזה כנס מישהו שאני מעריך. אני מעמעם בכוונה את האורות כדי שהוא לא יזוהה. מן הון להון פטפטנו לנו קצת והוא סיפר לי שהוא בדיוק התחיל לכתוב פוליטיקה בפייסבוק. ידעתי את זה, כמובן. קודם כל כי אין לי חיים ואני ללא ספק יותר מדי זמן ברשתות החברתיות. הסיבה השניה היא שהדעות שהוא הביע היו פוליטיות, נגעו לדברים שמעסיקים את כולנו ומשכו הרבה מאוד אש.
שאלתי אותו בזהירות אם אפשר להגיד לו משהו על זה.
אמר שכן. הוא איש יקר, המישהו הזה.
אמרתי לו שני דברים. הראשון, שתמיד יש לנו את התחושה כאילו אנחנו מנצחים את הפלטפורמות, אבל האמת היא שהבית תמיד מנצח. אנחנו חושבים שאנחנו כותבים דעות מעמיקות וסיפורים על דברים שהם לא כאן ולא עכשיו, ומגלים איך אנחנו נשאבים לשורות קצרות, לשיחת היום, לדברים שהמערבולת החברתית פלטה היום אל החוף. אי אפשר לנצח את הפלטפורמה, אני חושב. אפשר להכיר את המערבולת ולנסות לשחות בתוכה, אבל אי אפשר להיאבק בכח.
והשני, זה שגם אם מישהו מקשיב לנו, זה לא אומר שאנחנו צריכים לדבר.
זה מאוד מבלבל, הדבר הזה. הרשתות החברתיות מציגות לנו מצג כאילו העולם כולו מונח לפנינו, כל קשקוש שהילדים כתבו בפלאפון (חהדםןפוםן'ק/95852) ונשלח בטעות לטוויטר מקבל תגובות משועשעות, כל דעה תעורר דעה נגדית וכל דיון יתפרש לכל הכיוונים. בשלב כלשהו אנחנו טועים לחשוב שהעובדה הזו עובדת גם הפוך. הנה, הם מקשיבים לנו, אנחנו אומרים. אולי נדבר אליהם, ננסה לשכנע בדברים שאנחנו מאמינים בהם, או לנסח טוב יותר דברים שאחרים עדיין לא ניסחו. הם מחכים לשמוע את קולנו.
אבל האמת היא שזה לא נכון. למעט מתי מעט, אף אחד לא מחכה לדעה שלנו. מעטים ישימו לב שלא אמרנו כלום. לא תמיד הדעה שלנו תעשה את האפקט שאנחנו מצפים – לפעמים הפוך, היא תשמש ככלי ניגוח על ידי אלה שחושבים אחרת. דעות מורכבות לא יעברו. יקראו, כן, אבל לא יעברו. לא תמיד חשבנו מספיק זמן על הדברים, ועדיין הדחף הזה; להגיב למה שקורה עכשיו, להיות חלק מהשיחה, במעין תחושה של 'אם אני לא מגיב, אני לא חלק' – זה לא שלנו, הדחף הזה. כלומר הוא כן, אנחנו מרגישים אותו, אבל זה לא בגלל שבאמת יש לנו מה להגיד בנושא. להפך, זה בגלל שהפלטפורמה דוחפת אותנו לעשות את זה. בגלל שאנחנו רוצים דופמין. בגלל אלף ואחת סיבות, שאף אחת מהן לא קשורה ישירות לנושא הנקודתי עליו אנחנו מדברים ולדעה שצריכה להישמע בנושא.
גם בחתונה במבט ראשון, אי אפשר לנצח את חדר העריכה. אמירה מסתייגת תוצג בצורה שלילית, פרצוף חתום יוצג כביקורתי. הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לא לשחק את המשחק בכלל – לא להשתתף בחתונה, לא להסכים להצטלם, ללוות את התהליך כולו מרחוק. לפעמים ישימו לב, אולי אפילו איזה מישהו יעיר בחתונה 'רגע, איפה הצד של הכלה?', אבל זה יעלם מהר מאוד, מפני שאין את מה לצלם, ואם אין את מה לצלם, אין את מה להראות.
זה לא אומר שתמיד צריך לשתוק, או שאין משמעות לדיבור שלנו. לא אומר שאין צורך למחות, להתרעם, להשתמש ברשתות כדי להציף נושא שהושתק – כל הדברים האלה נכונים, הם היו נכונים גם לפני הרשתות, והם יהיו נכונים גם אחריהן (אם יהיה אחריהן). זה רק אומר את אותם שני הדברים: אי אפשר לחתור נגד הזרם, וגם אם יש מי שמקשיב לך, זה לא אומר שצריך לדבר.
