השידורים החיים מחוץ להתכנסות הטייסים במיל', במשרדיה של אחת מחברות ההייטק בתל־אביב, הם האירוע המדאיג והמדאיב ביותר מבין שלל אירועי הימים האחרונים ונזקיהם ארוכי הטווח. הפורום שהוריד את הממשלה על ברכיה בפעם שעברה מתחבט אם לעשות זאת שוב, ומדינה שלמה עוצרת את נשימתה. גם האויבים עוקבים בתקווה: האם עליונותו האווירית של חיל האוויר החזק ביותר במזרח התיכון תיפגע מבלי שינקפו אצבע?
קבוצה של בעלי זכויות ובעלי כוח מהרהרת באפשרות שתכפה את דעתה על הצד השני בוויכוח שקורע את החברה הישראלית, בשם המאבק על הדמוקרטיה ובאופן הכי לא דמוקרטי שאפשר להעלות על הדעת. הרי גם מתנגדי הרפורמה, אפילו אלה שרואים בביטול עילת הסבירות לבדה סכנה לדמוקרטיה, אמורים להבין שצבא המתפקד כ״שומר הדמוקרטיה״ בעיני עצמו הוא מצב לא מאוד דמוקרטי, בלשון המעטה.
בצמרת המדינית והביטחונית מתדרכים או מזהירים מפני כמה מאות בעלי תפקידי מפתח, שאם לא יתייצבו תיפגע הכשירות המבצעית של צה"ל. השיח הזה, על אותו קו אדום, נועד לסכל מראש את מחשבת הסרבנות – אבל גם הוא מסוכן, מפני שהוא מעצים עוד יותר את הכוח שבידי אותם כמה מאות, ש ברצותם לסכל את החקיקה עשויים להתפתות להשתמש בו. שר הביטחון יואב גלנט, שבדיוק בגלל אותם איומים משך בבלם החירום בפעם שעברה, ולמעשה בלם את הרפורמה, שינה אסטרטגיה בסיבוב הזה. הסכנה בעיניו היא אותה סכנה, אבל קהל היעד של נאומיו השתנה: במקום לדרוש מהממשלה לחדול מהחקיקה כדי שהאיום לא יתממש, הוא פשוט מבקש מהמאיימים לחדול מלאיים.
אך קשה לומר שאותם אנשים מאיימים: הם הטובים שבטובים, אלה שהקדישו את חייהם להגן על ישראל מפני כל איום. כל אחד מהם סיכן את חייו פעמים רבות למען המדינה. קשה אפילו לכנות אותם סרבנים, שכן מדובר במתנדבים, באנשים שנתנו שנים טובות לשירות משמעותי, שעושים מילואים ונושאים בנטל הביטחוני הכבד ביותר. חוץ מזה, כיצד בכלל, מוסרית ומעשית, אפשר לכפות התנדבות?
התשובה היא שהסמנטיקה לא משנה. איום באי התייצבות או אי התנדבות בצבא שחלק ממערכיו החשובים מבוססים על התנדבות, משיג את אותה השפעה הרסנית – גם בתחום הכשירות המבצעית, וגם מבחינת ההקרנה של האירוע אל האויב.
אפשר לשנוא את הסרבנות, אבל קשה מאוד לא לאהוב את הסרבנים, לא בשל מעשה הסירוב אלא בשל כל השאר. קוראים להם פריווילגים, אך אין פריווילגיה כמו מגזרים שלמים שמקבלים פטור אוטומטי מגיוס. יש אימהות בישראל שיודעות מרגע הלידה שייתכן שבנם יידרש לסכן את חייו למען המולדת, ויש אימהות אחרות שיודעות שמבחן העקדה הזה נחסך מהן מראש. מאשימים אותם שהם אליטה, וזה נכון. זו אליטה, אבל כזו שכוחה נעוץ בהיותה אליטה משרתת. המאבק המוצהר שלה כעת לא נועד לשימור הכוח בידיה, אלא להפך – לחלוקת הנשיאה בנטל עם עוד קבוצות.
אולפני הטלוויזיה מלומדים באנשי צבא בימי הסלמה ביטחונית, אבל הפעם זו הסלמה אזרחית. לא גנרלים כסופי שיער, שבעי קרבות ופוליטיקה פוקדים את מערכות התקשורת, אלא קצינים ולוחמים מדרג הביניים, שיושבים בטי־שירט באולפן. בשביל רובם אלו הופעות טלוויזיוניות ראשונות, ובמקרה של היו שמם ותמונתם סוד במהלך שירותם הסדיר. גם כשהם אומרים דברים מצערים ומכעיסים, קשה מאוד לכעוס עליהם.
את אחד מאותם לוחמים במיל' פגשתי השבוע באולפן: איש שייטת שהתראיין בעבר בהצללה, והחליט להופיע הפעם בפנים גלויות אחרי שטענו שהמכתב שלו ושל חבריו הוא 'פייק'.
קוראים לו יוני. הוא לחם בסדיר באינתיפאדה השנייה, נפצע בג׳נין, המשיך בשירות קרבי גם במילואים, בצוק איתן ובעוד מבצעים שעליהם הוא לא יכול להרחיב בטלוויזיה. עד לפני ארבע שנים שירת עדיין בצוות מבצעי. גם כעת הוא מילואימניק בתפקיד חשוב.
כמרואיין הייתה בדבריו סתירה פנימית נהדרת: הוא טען שלא יתייצב לשירות אם עילת הסבירות תבוטל, אבל כשנדחק לפינה הודה שאם יהיה צורך מבצעי, הוא וחבריו יתייצבו בלי שאלות. את הפרדוקס הזה לא באמת צריך ליישב: הלכה ואין מורים כן, רק הפוך. הם מבטיחים לא להתייצב, אם כי ברגע האמת הם יהיו שם תחת אש. חבל רק על הנזק שנגרם מעצם האזהרה. "דיברת יפה, אבל אני לא מסכים איתך", אמרתי לו בפרסומות. "גם אני לא מסכים איתי", הוא ענה.
מראות השבוע האחרון היו טרגדיה של טעויות. הקואליציה הפיקה לקחים מהסיבוב הראשון, והגיעה הרכב מלא ללא קיזוזים. 64 בעד, חמישים ושישה נגד. בטקטיקה היא עברה לשיטת הסלמי, אבל המרקם של הנקניק נשאר אותו מרקם קשיח.
במקום נוסח סביר של הסבירות, הנוסח שעבר בקריאה ראשונה הוא המרחיב ביותר, כזה שגם משפטנים שמרנים בולטים מסתייגים ממנו. בנימין נתניהו, לפי הדלפות סותרות, חותר לנוסח מתון יותר. אם כך, מדוע לא להתחיל בו מלכתחילה?
האופוזיציה חתומה על שגיאה חריפה לא פחות – הפרישה מהשיחות בבית הנשיא לפני כחודש. בחירתו המפוהקת של נציג הקואליציה יצחק קרויזר לוועדה לבחירת שופטים ברוב עצום חידדה השבוע את האיוולת שבמהלך ההוא. נתניהו אכן ניסה לעשות תרגיל, אבל נכשל. יאיר לפיד ובני גנץ, שהתחננו השבוע לחידוש ההידברות ועצירת החקיקה, סיפקו למחנה לוין את התירוץ המושלם לדהור חופשיים מכבלי השיחות, מבלי לשאת באשמה.
באין הידברות או ריכוך, ברחובות המחאה בחרה בהסלמה. כל מחאה, ככל שהיא רחבה יותר, נדרשת למעשים חריפים פחות – ולהפך. אלא שהסיבוב הזה מתנהל, מבחינתה, בהרעת תנאים. עילת הסבירות סוחפת פחות למחאה חלק מהציבור. המרד הפנימי בליכוד מהסיבוב הקודם לא ישוחזר הפעם. גלנט לא ינאם שנית נגד הממשלה, וגם שאר חברי הכנסת שמסומנים כתומכי פשרה, כמו יולי אדלשטיין, ניר ברקת, גילה גמליאל ודוד ביטן יוכלו לכל היותר ללחוץ מאחורי הקלעים ללכת לריכוך, אבל בלי איום באובדן הרוב של הקואליציה. גם ידו של ארנון בר־דוד הרבה פחות קלה על שלטר השביתה. מנופי הלחץ של המחאה נחלשו, ולכן היא מסלימה. יעידו על כך מראות השבוע האחרון בנתב"ג ובאיילון.
השינוי היחיד בכיוון ההפוך הוא העצבנות המופגנת בוושינגטון. דווקא כשהרפורמה הייתה עדיין בגרסתה המקורית המקפת, הממשל שם היה מאופק יותר בהשוואה לנוכחי. גם אם הדיווח המוכחש של תומס פרידמן על "הערכה מחדש" של היחסים הוא בעיקר משאלת לב שלו, הביטויים שנשמעו השבוע מבכירים אמריקנים, און רקורד, הם חסרי תקדים. השגריר היוצא דיבר על זה שישראל "יורדת מהפסים"; הנשיא ג'ו ביידן טען שהממשלה בירושלים היא הממשלה "הקיצונית ביותר" שהוא זוכר. הבית הלבן פרסם הודעה רשמית ונוזפת על שמירה על חופש ההפגנה, ששמורה בדרך כלל למדינות לא דמוקרטיות. באקלים הזה יגיע בשבוע הבא נשיא המדינה יצחק הרצוג לבית הלבן.
שימור היחסים בין המדינות הוא אינטרס ישראלי עליון, אבל באופן פרדוקסלי – כל מחווה שהאמריקנים יעניקו לישראל באמצעות הרצוג תהיה סטירת לחי לנתניהו, שהזמנתו לוושינגטון מבוששת לבוא. גם נשיא המדינה וגם נשיא ארה"ב הציגו לא פעם את תביעתם לחקיקה בהסכמה רחבה. הראשון, שתלוי ברצונם הטוב של שני הצדדים, נכשל. השני מאבד סבלנות. קוצר הרוח של ביידן הוא תקוותה האחרונה של המחאה.
