לפני 12 שנים בדיוק, ב־14 ביולי 2011, הציבה דפני ליף את אוהלה בשדרות רוטשילד. כך נפתחה "המחאה החברתית", שעסקה בתחילה ביוקר הדיור ובמהרה הפכה למחאה כוללת נגד ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו. מאות אלפים יצאו לרחובות באותו קיץ. שדרות רוטשילד הפכו למוקד עלייה לרגל. היה ברור שמשהו גדול קורה כאן. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים: המחאה דעכה בתוך חודשים ספורים, ולא נותר ממנה זכר. סליחה, נותר ממנה זכר בדמות ג'ובים בכנסת לשניים מראשיה – איציק שמולי וסתיו שפיר. זהו בערך. מחירי הדיור המשיכו להאמיר, וגם יוקר המחיה לא עצר, ואחרי יותר מעשור ראש הממשלה הוא עדיין בנימין נתניהו.
לקח לשמאל כמה שנים טובות להתאושש. המחאה נגד בנימין נתניהו התחדשה ב־2017, סביב ניסיונות חקיקת "חוק ההמלצות" ו"החוק הצרפתי" (שש שנים חלפו, מי זוכר). המחאה הזאת החלה בקטן, לא הצליחה לסחוף המונים, ודעכה עם הגשת כתבי האישום נגד נתניהו בתחילת 2020. אז החלה לצבור תאוצה מחאה גדולה יותר נגד ראש הממשלה מהימין, ובמשך עשרות שבועות הפגין גרעין קשה בכיכר גורן בפתח־תקווה ומול מעון ראש הממשלה בירושלים. "הדגלים השחורים" ו"קריים מיניסטר" היו שניים מהארגונים הגדולים שהפיחו רוח חיה בהפגנות הללו, גם במהלך תקופת הקורונה. אך המחאה הזאת התאיידה גם היא בסופו של דבר, ובתום חמש מערכות בחירות רצופות התברר שראש הממשלה הוא עדיין בנימין נתניהו.
ואז החלה מחאת קפלן.
לכאורה זוהי עוד חוליה בשרשרת. האנשים שמובילים את המחאה הזאת היו גם במחאות הקודמות. הבולט שבהם הוא אהוד ברק, ויש גם רבים אחרים. חפשו למשל בגוגל את הסרטון של שקמה ברסלר מניפה דגל שחור וצועקת נגד ממשלת נתניהו בהפגנה ביולי 2020. מאז הדגל הפך לכחול־לבן, עניין של שיווק.
עכשיו כבר ברור שמחאת קפלן משנה צורה מדי פעם, אך לא הולכת לשום מקום. לפני כחודש היא נראתה אובדת עצות, כאילו היא הולכת בדרכן של כל אחיותיה מהעבר, אך הפגנות השבוע החולף הוכיחו לכל בר דעת שהיא חיה ובועטת. כן, ערוץ 13 לגמרי ממשיך לנפח את המספרים ולעשות מעצמו צחוק, אבל שלא נטעה – גם 40 אלף או 50 אלף איש בקפלן בכל מוצ"ש הם מנוף רב עוצמה, מספר מרשים מאוד שלא היה מעולם בתולדות המחאות בישראל.
יש כמה גורמים לכך שהמחאה הזו לא נעלמת וגם לא בדרך להיעלם. הראשונה והבסיסית היא שהשמאל עשה ב־12 השנים החולפות שיעורי בית מדוקדקים והגיע למחאה הזאת מוכן מתמיד. ראשי המחאה מצליחים לנער מעליהם את השמאל הקיצוני שמנסה להפגין נגד "הכיבוש" ויוצאים נגד הנפת דגלי אש"ף בהפגנות, ובכך מייצרים לעצמם תדמית פוליטית מרכזית יחסית. הפוליטיקאים, כולל אהוד ברק, יודעים להיזהר ולהרחיק את עצמם ממוקד הסערה.
חשובה לא פחות הצלחת המחאה לצרף אליה מוקדי כוח שלא היו לאף מחאה בעבר. עד כה שני הכוחות הגדולים שפעלו לעומת שלטון הימין היו תקשורת המיינסטרים ומערכת המשפט; אבל הוגי המחאה הצליחו לשבור את המשולש שווה הצלעות הזה ולהפוך אותו למשושה. במשושה הזה יש רק קודקוד אחד למחנה הימין, והוא השלטון. כל שאר חמשת הקודקודים – התקשורת ומערכת המשפט, מערך המילואים של חיל האוויר, תעשיית ההייטק ועכשיו גם הממשל האמריקני – פועלים במרץ במחנה אחד מאוחד מתמיד.
אין פה קונספירציה. ברור שממשל ביידן לא מתייעץ עם מנהלי חברות ההייטק, ואין קבוצת ואטסאפ משותפת שמחברת את אנתוני בלינקן, נועם לניר ונעמה לזימי. בעולם המקושר שאנו חיים בו היום, אין בתיאומים האלה צורך. יש מסר אחד ברור, וכל אחד מהדהד אותו בדרכו. אין ממשלה שיכולה לעמוד בלחץ המשותף של חמשת הקודקודים האלה.
בעצם, יש. או לפחות הייתה יכולה להיות. וכאן אנחנו מגיעים לסיבה האמיתית והמרכזית להצלחת המחאה הזו, ולהצלחות הבאות שלה עד להפלת הממשלה. ממשלת נתניהו הנוכחית היא הסיבה. ממשלת נתניהו 2011 ידעה להקים את ועדת טרכטנברג ולהטות אוזן למוחים, גם אם בהעמדת פנים. אפשר לזלזל עד מחר בפעולות סמליות, אבל שלטון צריך לגלות אמפתיה גם למתנגדיו. אלא שממשלת נתניהו 2023 נמצאת במצב לעומתי מלא־מלא.
מאכלסים אותה אנשים שקמים בבוקר כדי להתריס, נחים קצת ואז מתריסים גם בערב. השפה בוטה ומזלזלת, והדרך לרפורמה המשפטית החשובה וההכרחית רצופה בכוונות רעות של אצבעות בעין. יש לכך אינספור דוגמאות, והקואליציה מתנהלת ללא רועה וללא מבוגר אחראי שיגיד לחבריה שמותר לפעמים לסתום. שאפשר לפעול בשקט ומתחת לרדאר. שאפשר לעשות שינויים ראויים במערכת המשפט בהסכמות שקטות, בדילים ובעיקר בקור רוח, כפי שעשתה שרת המשפטים לשעבר איילת שקד.
למרבה הצער, גם הצעדים הנכונים של הממשלה הזו נעשים כמעט כולם באופן קנטרני, דוקר ומעליב. אין פלא שהמחאה רק מתעצמת. את הדלק שלה מספקים בגלונים על גבי גלונים חברי הקואליציה, כמעט בכל יום.
זו אינה האשמת הקורבן. הימין בישראל קיבל 64 מנדטים והוא רוב מוחץ בציבור. מגיעה לו רפורמה משפטית. אבל מגיעה לו קודם כול ממשלה הגונה שמטפלת בחיים עצמם, שיודעת שיש לה ארבע שנים מלאות ולא מתנהלת כאילו עוד שלושה חודשים עולה כאן ממשלת שמאל וצריך לרוץ מהר־מהר ולהספיק לשנות הכול עד אז. דווקא בקצב הזה, ייתכן בהחלט שתהיה פה ממשלת שמאל בעוד כמה חודשים. הדבר הזה, כמו שהוא מתנהל עכשיו, לא יוכל להחזיק עוד זמן רב.
