"הממשל מחשב מחדש את יחסיו עם ממשלת נתניהו", קבע העיתונאי היהודי־אמריקני תומס פרידמן במאמר שפורסם השבוע בניו־יורק טיימס. מי שעוקב אחרי פרידמן יודע שהוא אחד הפובליציסטים הביקורתיים ביותר כלפי כל ממשלות ישראל הלאומיות שכיהנו כאן בעשורים האחרונים. אחד המוטיבים המרכזיים במאמריו הוא האיום בקרע בין הממשל האמריקני ובין ממשלות ישראל. בעיני רוחו, רק לחץ כבד יאלץ את הממשלות הלאומיות לשנות את מדיניותן ולהתיישר עם הממשל, ובעצם עם עמדותיו הפרטיות.
במאמר השבוע פרידמן עלה מדרגה: הוא כבר לא מסתפק בשאיפה למתח בין הנשיא ובין ממשלת ישראל והעומד בראשה, אלא אימץ את תוכנית הפעולה של מובילי המחאה בישראל. הוא אף החליט לתרום את חלקו כדי ליצור קרע כזה.
לפני כחודשיים–שלושה החליטו מובילי המחאה שהגיע הזמן לערב את הקהילה היהודית בארה"ב במחאה. אסף זמיר, חבר מפלגת יש עתיד ולשעבר הקונסול הכללי בניו־יורק, התבטא נגד הרפורמה המשפטית באירוע רשמי לגיוס תרומות בזמן שהיה הנציג הבכיר של מדינת ישראל בעיר. בעקבות התבטאותו הוא התפטר, ולאחרונה אף חזר לארץ. יאיר לפיד קיים פגישות עם ארגונים יהודיים בניו־יורק, וקרא לבני שיחו לצאת נגד ממשלת ישראל.
בעקבותיהם באו מובילי המחאה, שהחלו לפעול מול מנהיגים וארגונים יהודיים במטרה להסית אותם נגד הממשלה ומדיניותה. כעת גם פרידמן החליט לתרום את חלקו. פחות מ־48 שעות מאז פרסום מאמרו יצא הבית הלבן בהכחשה לתוכן המאמר, אך הדבר אינו רלוונטי למטרתו. בישראל השמאל ומובילי המחאה טענו, כמובן, שמדובר במסר ברור מהחדר הסגלגל, משום שפרידמן ידוע כמקורב מאוד לבית הלבן ולנשיא עצמו. מובילי המחאה וראשי מפלגות השמאל טענו, כצפוי, שתוכן המאמר והעובדה שרה"מ בנימין נתניהו טרם הוזמן לפגישה עם הנשיא ג'ו ביידן מוכיחים שמדובר במשבר קשה ביחסים של שתי המדינות.
ניו־יורק טיימס הוא גרסה אמריקנית המקבילה לעיתון "הארץ" בישראל, שעמדותיו של האחרון פרוגרסיביות קיצוניות. רק מאמרי הפובליציסטיקה שמתפרסמים בו קיצוניים יותר מהקו המערכתי הרשמי שלו. גם ניו־יורק טיימס הוא עיתון של אליטות, שפונה למעצבי דעת קהל המתחרים ביניהם מי קיצוני יותר. מכנה משותף אחר בין שני העיתונים הוא שתפוצתם נמצאת בירידה מתמשכת, אבל זו כבר בעיה שלהם.
בניגוד להררי הפרשנות בירושלים ובוושינגטון על המשמעות המדינית של המאמר, כוונתו של פרידמן הייתה שונה: אומנם הוא ממשיך בקביעות לנסות לתקוע טריז בין הממשל האמריקני ובין ממשלת ישראל, אבל המאמר הנוכחי פנה יותר לקהילה היהודית האמריקנית ולמנהיגיה, שיותר מ־70 אחוזים מהם מצביעים למפלגה הדמוקרטית. רק כ־20 אחוזים מהם מגדירים את עצמם רפובליקנים. פרידמן, שמכיר היטב את הקהילה היהודית־אמריקנית, פועל במאמר לשכנע את חברי הקהילה שהערכים שהם מאמינים בהם סותרים את הערכים של ממשלת ישראל. במאמרו הוא טוען כי ממשלת ישראל מנסה לפגוע בדמוקרטיה הישראלית, חבריה שמרניים קיצוניים, ושונאים כל מי שלא דומה להם – ההפך מערכיה של יהדות ארה"ב.
רוב גדול של יהודי ארה"ב, גם הרפובליקנים שבהם, מנויים על ניו־יורק טיימס. בניגוד לרוב הישראלים שמתייחסים בביטול לעיתון הארץ, רוב יהודי ארה"ב מתייחסים לניו־יורק טיימס ביראת כבוד. הם קוראים את מדור הדעות בשקיקה, ומתייחסים לכותבים ולמאמרים בשיא הרצינות.
פרידמן יודע זאת, ולכן הוא מנצל את מעמדו ואת הבמה החופשית שניתנה לו כדי לפנות לקהילה היהודית־אמריקנית ולספר להם כי רובם לא מכירים את הנעשה בישראל. כך, פרידמן לא רק מתווך את המציאות הישראלית לקוראיו היהודים, אלא גם מעצב את תפיסת עולמם כלפי ישראל מבלי שהם מודעים לכך.
הגיע הזמן שממשלת ישראל תתעורר מתרדמתה, תבין לאן נושבות הרוחות, ותעלה על המגרש. הגיע הזמן להסברה ישראלית טובה, איכותית ואמינה. הגיע הזמן למנות לתפקיד הקונסול הכללי של ישראל בניו־יורק איש מהמחנה הלאומי, אדם שמכיר את ארה"ב ואת אזרחיה היהודים, מכבד אותם ומדבר איתם בגובה העיניים.
מינוי טוב, יחד עם הסברה נכונה, הם הצעד הראשון לחדור לליבם של יהודי ארה"ב, שרובם ככולם תומכים גדולים של מדינת ישראל ורוצים בטובתה ובקרבתה.
