ממקלט הטלוויזיה בפינת ההמתנה במחלקת ההשתלות בבילינסון נשקפו כל השבוע מראות השנאה, חסימות הכבישים וחסימת נתב"ג והשטיח עם התינוק על מעבר החציה. אבל כל אלו לא הצליחו לקלקל את אווירת האחווה בבועה החלומית הזו, החלומית בישראל. אחוות תורמים ונתרמים שבאו מקצות הארץ ועד לפני רגע לא הכירו זה את זה, ופתאום נושאים בקרבם זה את כלייתו של זה.
רפאל ישראל מאשקלון, שזכיתי לתרום לו כליה, סיפר לי בשיחת טלפון ראשונה אתמול – הוא בסורוקה ואני בבילינסון – שלא התרגש מהסערה התקשורתית בעניין הכליה שבגופו. הוא סיפר שהיא מתפקדת טוב ושקדמו להשתלה שבע שנות סבל שלא יתואר בדיאליזה. בנו המסור שגיב תרם את כלייתו במסגרת ההצלבה המשולשת לבת־שבע קריאף, שאחת מבנותיה הנאמנות תרמה את כלייתה לאילן אסולין ממושב הזורעים בגליל.
רגע לפני סבב הניתוחים, בערב יום ראשון, נסעה אשתי מעיין יחד עם סמדר בתה של בת־שבע וסמדר נוספת, אשתו של אילן אסולין, למעמד הפרשת חלה בביתה של אחת התורמות, אורלי בתה של בת־שבע. הבית הוצף בעשרות נשים שמחזותן ניכר שביומיום רובן המוחלט חילוניות למהדרין – וכולן יחד התכנסו להפריש חלה ולהתפלל יחדיו להצלחת סדרת הניתוחים. אנשים אחים אנחנו, את זה למדנו על בשרנו בימי האור שחווינו השבוע במחלקת ההשתלות המופלאה בבילינסון.
רק על עצמי לספר ידעתי ורק על כלייתי לקחתי אחריות. לא באתי לחנך, לא באתי להטיף מוסר, לא באתי להתנשא ולא באתי להפגין עליונות יהודית. אדם קרוב אצל עצמו ואצל עמו, וכפי שכל אחד רשאי להתנדב להציל את אחיו ובן משפחתו באמצעות תרומה כזו, הוא רשאי גם להרחיב מעט את המעגלים המשפחתיים ולהחליט – דווקא בימים של חרחור מלחמת אחים – להזכיר מושג מושכח של נאמנות ומחויבות לעם שלו.
אם סערות השבוע הזה יעוררו גם בקרב ציבורים נוספים את הרצון לתת כתף וכליה ולהצטרף למאמץ הלאומי הייחודי הזה – והיה זה שכרנו.
