כמו בטקס קבוע שנערך אחת לכמה שנים, שופטי בג"ץ פסלו השבוע הוראת חוק שנועדה לעודד זרים, השוהים בישראל בניגוד לחוק, לצאת ממנה. זו הפעם החמישית ששופטי בג"ץ פסלו חוק העוסק בנושא והעדיפו את ההגנה על זכויות השוהים הבלתי חוקיים על פני זכותה של המדינה לנהל מדיניות הגירה יעילה.
כך הולכת ומתקבעת באופן סופי חלוקת העבודה בישראל: הממשלות עושות כל אשר לאל ידן כדי לגבש מדיניות הגירה שתענה על האתגרים שהחברה הישראלית ניצבת בפניהם, ואילו בית המשפט עסוק בתקיעת מקלות בגלגלי המדיניות הזו. הפעם נפל החוק המאפשר למדינה לנכות באופן חלקי או מלא את כספי ההפרשות הסוציאליות שהפריש מעביד בשיל עובד זר, אם זה לא עזב את הארץ בתום התקופה שהותר לו לשהות בה.
החוק שנפסל הפעם, ראוי להדגיש, חוקק מתוך ניסיון מודע לייצר הסדר מאוזן. המטרה הייתה לעודד יציאת עובדים זרים שתקופת רישיון העבודה שלהם בארץ הסתיימה, וזאת מבלי להשתמש באמצעים דרקוניים – ודאי אם משווים אותו לחוקי הגירה אחרים שנפסלו בבג"ץ.
שלושת פסקי הדין הראשונים שפסלו חוקי הגירה ניתנו במחצית הראשונה של העשור הקודם. היו אלה ימי השיא של ההסתננות ארצה על ידי מהגרים ממדינות אפריקה, וממשלת ישראל דאז חיפשה אמצעים להתמודד עם הגל שאיים להציף את המדינה. שיטת ההתמודדות שגיבשה הממשלה כללה הקמת מכשול פיזי בגבול בין ישראל למצרים – לראשונה מאז חתימת הסכם השלום בין המדינות – בעלות של מיליארדי שקלים, והפעלת תמריצים לעזיבה בשיטת המקל והגזר: הטבות למי שהולך, ועיצומים על מי שנשאר. בין השאר הבינו אז בממשלה כי על אף הגרסה הרשמית של מרבית המסתננים, הטוענים שהם "מבקשי מקלט" הנרדפים בארצותיהם, בפועל הם פשוט מהגרי עבודה.
לכל מי שעסקו בנושא היה ברור שזהו עניין אסטרטגי. המצב הכלכלי ברבות ממדינות אפריקה מחמיר, ולכן רבים מאזרחי המדינות הללו מתאמצים להגר לעולם המערבי. ישראל היא המדינה היחידה במערב שיש לה גבול יבשתי עם מדינה אפריקנית, מצרים, וללא תמריץ שלילי חזק מאוד נגד הכניסה לישראל, תישטף הארץ במסתננים שלא תוכל להשיב לארצות מוצאם.
התמריץ נמצא בדמותו של תיקון לחוק למניעת הסתננות, אשר אפשר למדינה להחזיק במעצר עד שלוש שנים מסתננים שאינם זכאים למעמד פליט. אלא שהחוק הוליד עתירה משפטית, בטענה שהפגיעה בזכויות האדם של המסתננים דרקונית ובלתי מידתית. בתשובת המדינה נאמר שבמתקן המעצר מסופקים למסתננים כל צורכי הקיום, וכי חופש התנועה אומנם נשלל מהם – אך הזכות לחופש תנועה איננה מוקנית למי שהסתנן למדינה באופן בלתי חוקי. שופטי בג"ץ, בהחלטתם, הכירו בצורך לעצור את גל המסתננים מהגרי העבודה, אך קבעו שהפגיעה בזכויותיהם קשה מדי. ב־2013 ביטלו השופטים את החקיקה.
ממשלת ישראל לא אמרה נואש, ותיקנה את החוק. הפעם נקבע שמשך המעצר המרבי יהיה שנה במקום שלוש שנים – מקל קטן יותר, אך כזה שעודנו הופך את ההגעה לישראל למושכת פחות. אבל שוב הוגשה עתירה, ובשנת 2014 שופטי בג"ץ קיבלו גם אותה.
בניסיון לא לאבד את השליטה על זרם המסתננים תיקנה הכנסת את החוק בפעם השלישית. זמן המעצר קוצר לשלושה חודשים לכל היותר, אך מנגד פותח מודל חדש – "מתקן שהייה". במתקן המאסר "חולות" בנגב נדרשו המסתננים להתגורר בשעות הלילה, אך בשעות היום היו רשאים לצאת לאן שרצו. פעם אחת במהלך היום הם נדרשו להתייצב לרישום. במתקן הזה היו אמורים המסתננים לשהות במשך עשרים חודשים.
אולם גם נגד המודל הזה, אחרי שעוגן בחוק, עתרו ארגוני הסיוע למסתננים. בהחלטה שפורסמה בשנת 2015 פסלו שופטי בג"ץ את החוק. במקום תקופת עשרים החודשים הם קיצרו את תקופת השהייה המרבית במתקן חולות לשנה.
בשנת 2016, כשנה לאחר פסק הדין השלישי בבג"ץ, החליטה המדינה לעבור לשימוש בטקטיקה שונה: במקום הגבלת חירות – תמריץ כלכלי. כל מי שמעסיק מסתנן חויב לנכות חלק מסוים משכרו, כ־20 אחוזים, ויחד עם הפרשות המעסיק להעביר את הסכום כולו לחשבון בנק ייעודי.
לפי ההסדר הזה, כאשר המסתנן יעזוב את ישראל מרצונו הטוב או בעקבות הוראה מהרשויות, הוא יקבל את הסכום כולו. אבל אותו מסתנן נדרש לעזוב ולא עשה זאת, המדינה רשאית לנכות חלק מהסכום מדי חודש – עד שהסכום כולו מתאפס והמסתנן הפסיד את כל כספי הפיקדון. שוב הוגשה עתירה, ושוב בג"ץ קיבל אותה. ב־2020 פסלו השופטים את החלק העיקרי של ההסדר. הם קבעו כי הפגיעה בזכות הקניין של המסתננים בחוק הפיקדון אינה מידתית, ולכן מעתה יורכב הפיקדון רק מהפרשות המעסיק, ואילו שכרו של המסתנן יועבר לידיו במלואו.
במקביל, במהלך כל השנים הללו התמודדה ישראל עם בעיה נוספת הקשורה למדיניות ההגירה: בעיית העובדים הזרים. כמו בכל מדינות המערב, גם כלכלת ישראל זקוקה לעובדים זרים. כמו מרבית המדינות הללו, גם ישראל מעוניינת שהעובדים הללו, שבאים לכאן כדי לשפר את מצבם הכלכלי בארצם באמצעות עבודה לתקופה קצובה בארצנו, לא ישתקעו פה לצמיתות.
בפועל, רבים מהעובדים הזרים אינם עוזבים את ישראל לאחר שפג תוקף אשרת העבודה שלהם, והמאמץ שנדרשות הרשויות להשקיע כדי להוציא אותם הוא רב. מאז שנת 2000 נעשו ניסיונות לפתור את הנושא באמצעות מודל פיקדון כזה או אחר, אך רק בשנת 2016 יצא המהלך לדרך.
לפי המודל שנקבע, המעסיקים מפרישים את ההפרשות הסוציאליות של העובדים, פנסיה ופיצויים, לחשבון בנק ייעודי. אם העובד יצא מהארץ מיד כשהאשרה שלו תפוג, הוא יקבל את הסכום המלא. ככל שיתעכב יותר, ינוכה חלק מהפיקדון. עיכוב של חצי שנה ומעלה מביא לכך שהעובד לא יקבל מאומה.
שלשום פסל בג"ץ גם את ההסדר הזה. השופטים קצבו למדינה חצי שנה כדי לתקן את ההסדר ולהפוך אותו ל"מידתי" יותר, מכיוון שלדעתם פגיעתו העכשווית בזכות הקניין של העובדים הזרים קשה מדי.
לסיכום: חמש פעמים תוך פחות מעשור התערבו שופטי בג"ץ בניהול מדיניות ההגירה, כמובן מבלי שהם עצמם נושאים באחריות לפתרון הבעיות שהמדיניות ניסתה להתמודד איתן.
לפני כמה שנים הגיש חבר כנסת גדעון סער הצעת חוק ליצירת "פסקת התגברות מיוחדת" לנושאי הגירה, שתמנע משופטי בג"ץ להתערב בחקיקה בנושאים הללו. הגיעה העת לאמץ אותה. מי יודע, אולי גם סער עצמו יסכים לתמוך בה.
מימוש האגדה
לומדי הדף היומי, ובהם גם עבדכם הנאמן, למדו השבוע את אגדות החורבן במסכת גיטין. קשה לא לשים לב לצירוף המקרים בלימוד האגדות הללו דווקא בימי בין המצרים, לא לתת את הדעת על משמעותן האקטואלית.
אומנם אי אפשר להסיק ולהקיש מסקנות ישירות מההיסטוריה לימינו, אך גם אי אפשר לא לעשות זאת. הוויכוח בכיכר העיר הישראלית חדל להיות בין קבוצות שמשוכנעות שהן צודקות והאחרות טועות, אלא בין הצודקים לרשעים, בין בני האור לבני החושך. אנחנו כבר לא חושבים שיריבינו רק טועים, אנחנו משוכנעים שהם מייצגים את הרוע בהתגלמותו. משם קצרה הדרך למלחמת אחים. אם לא נתעשת, דורנו עלול להיות נושא לאגדות חורבן משלו.
