ארנון סגל, עמיתי לעיתון, תרם כליה לאדם זר. כשנודע שביקש לתרום את כלייתו דווקא ליהודי, כתבה זהבה גלאון: "גם שתי כליות לא מספיקות כדי לנקות את הרעל שזורם לו בגוף". אליה הצטרפו עוד מגני גינויים. נדמה לי שלרובנו נשמטת הלסת מתדהמה לנוכח ההתקפה הזו: איך אנשים שביקורתם אומנותם חשים עליונות מוסרית על מי שהקריב בגופו את אחד הקורבנות הגדולים ביותר שיכול אדם להקריב למען זרים.
אני מניח שהמתנפלים על סגל לא עשו זאת רק מרוע לב, ולכן אני רוצה לנסות לנסח את המצע הרעיוני שנמצא בתשתית עמדתם. חשוב לחשוף את הרעיונות הללו, כי הם משפיעים גם בהקשרים אחרים, והשפעתם מזיקה גם שם.
נדמה לי שיש כאן שתי הנחות ערכיות. הראשונה היא שזהות קבוצתית מנוסחת רק על דרך השלילה, ולא על דרך החיוב; שמעגלי השייכות שלנו אינם חלק משמח ועמוק של זהותנו, אלא מוגדרים רק על הציר של מדכאים מול מדוכאים. השנייה היא שהדיכוי הקבוצתי הזה מתחולל בעיקר בשדה הלשוני. מההנחה השנייה נובעת האובססיה המשונה של העידן הזה לטהרנות לשונית; כאילו בעיות העולם ייפתרו אם ננכש מהעברית את ההבחנה בין גברים לנשים, או אם נמצא את הביטוי המדויק שיגדיר את השחורים באמריקה בלי להשתמש במילה "שחור".
כשמצרפים את שתי ההנחות הללו, התרומה המעשית של סגל מתגמדת לכאורה לנוכח העוול הבדיוני שהוא חולל. מכיוון שהעולם הממשי בטל לנוכח עולמות הלשון, הרי שההצהרה "יהודי כן, ערבי לא" משפיעה יותר מאשר כליה זו או אחרת.
חז"ל שללו את שתי ההנחות הפרוגרסיביות הללו בשתי קביעות נחרצות: "עניי עירך קודמים", ו"לא המדרש עיקר, אלא המעשה". המרקם הממשי של חיי המעשה הקהילתיים חשוב יותר ממלחמת מעמדות מדומיינת בעולם הלשון וההצהרה. אם אבי צריך כליה אני אתרום לו, ולא לאדם זר. אם שכן שלי צריך כליה, ואני מהצדיקים שמוכנים לתרום, אעדיף להעניק לו את כלייתי, ולא לזר. באותה מידה, סביר שאדם יעדיף להעניק תרומה אינטימית כזו ליהודי, שהוא בן משפחתו המורחבת.
מי שמחליט לתרום כליה בלי שום מגבלה הוא צדיק, וגם מי שמחליט לתרום למעגל קרבה מסוים סביבו הוא צדיק. את בקשתו לתרום ליהודי צריך להבין בניסוח חיובי ולא בניסוח שלילי. אין כוונתו לומר "אסור לתרום לערבי", אלא "אני מעדיף לתרום לאחי היהודי". גלאון קראה לזה "עליונות יהודית", אך הניסוח הנכון הוא פשוט "אחווה".
נדמה לי שרוב האנשים – בימין ובשמאל, יהודים וערבים – מבינים אינטואיטיבית את שנכתב כאן. סתם אדם שישמע על תורם כליה יריע לו, ולא יבקר אותו.
נאחל לארנון היקר רפואה שלמה במהרה, ונזכיר שהשיפוט המוסרי המכריע אינו של צייצני הטוויטר אלא של בוחן כליות ולב, והוא ודאי יודע להעריך מעשי חסד נדירים כאלו כערכם.
