לא חסרה ביקורת מוצדקת על הממשלה הנוכחית, אבל חלק גדול ממנה נגוע בחוסר פרופורציה. חוק שיזמה חברת הכנסת לימור סון הר־מלך ועבר בשבוע שעבר בקריאה טרומית, הוא הקורבן האחרון של הנטייה הדרמטית הזו. הצעת החוק מציעה לשנות את שם הרשות מ"הרשות לקידום מעמד האישה" ל"רשות לקידום נשים בישראל", להרחיב את סמכויות והרכב הוועדה המייעצת לרשות, ולהכפיף את הרשות לשר הממונה במשרד לקידום מעמד האישה. בנוסף, החוק מבקש לעגן את חובת ניתוח הפערים בין גברים לנשים בתקציב המדינה ובתקציבן של הרשויות המקומיות.
בתגובה הכריזו חברות הכנסת מרב מיכאלי ופנינה תמנו־שטה על "כנס חירום נגד חיסול מעמד האישה". ארבעים ארגוני נשים שיגרו מכתב דחוף לראש הממשלה ודרשו לעצור את החוק, בטענה שהוא "יוביל לפגיעה חמורה בקידום זכויות הנשים בישראל". במכון הישראלי לדמוקרטיה טענו כי "הפגיעה במקצועיות של גוף כדוגמת הרשות לקידום מעמד האישה, אשר כל ייעודה הינו לקדם זכויות נשים ולמנוע אפליה ואלימות כנגדן, יוביל לפגיעה בנשים". ברשתות החברתיות האשימו את סון הר־מלך בניסיון להחזיר נשים למטבח, ואת הממשלה בהסגתה של התנועה הפמיניסטית חזרה אל ימי הביניים.
הרשות לקידום מעמד האישה הוקמה ב־1998, ומאז הספיקה לעבור בין שלושה משרדים ממשלתיים שונים. ממשרד ראש הממשלה למשרד לשוויון חברתי, וכעת למשרד לקידום מעמד האישה. היא מעולם לא התקיימה כרשות עצמאית, ולכן איש לא מבטל כעת עצמאות שלא הייתה לה. גם השרה הקודמת לשוויון חברתי, מירב כהן מיש עתיד, ביקשה לשנות את שמה של הרשות ולערוך בה שינויים מבניים, כמו ביטול מנהלת הרשות, כיוון שלטענתה המינוח הקיים ברשות "משקף דפוסי חשיבה ופעולה ישנים".
מבקר המדינה קבע כבר ב־2014 כי "על הרשות לגבש ולהביא לממשלה לאישור מדיניות בתחומי פעולתה, בהם קידום מעמד האישה, קידום השוויון בין המינים וביעור האפליה נגד נשים… הבדיקה העלתה כי הרשות לא גיבשה מדיניות כאמור ולא קבעה תוכנית פעולה בנושא". עוד הוסיף המבקר כי "הואיל והרשות מופקדת על הנהלת השוויון המגדרי בכלל המשק, ראוי שהיא תאתר את החסמים העומדים בפני נשים, תפעיל להגברת המודעות לצורך בהסרתם, תקבע את הפעולות שיש לנקוט לצורך כך, ותוכנית פעולה שבה יעדים כמותיים ולוחות זמנים להשגתם".
כל תקציבה של הרשות לקידום מעמד האישה, שארגוני הנשים בונים עליה תקוות כה רבות לשיפור מעמדן של נשים בישראל, עומד על כמה מיליוני שקלים בודדים בשנה, שאת רובם, כך נראה, היא מעבירה כתמיכות לאותם ארגונים שעכשיו מזדעקים על השינויים המוצעים. בין פעולותיה של הרשות לקידום מעמד האישה, כפי שמצוין בדו"ח הפעילות שלה לשנת 2021: הרצאה עם ליהיא לפיד ביום האישה הבינלאומי, שיתוף פעולה עם מִנהלת ליגות הכדורגל, מתן אות הוקרה למאבק באלימות נגד נשים, תמיכה בתחרות מיס פיקס דה יוניברס, הכשרה ליועצות לקידום מעמד האישה ברשויות המקומיות שהועברה על ידי "גורמים מקצועיים ממרכז אדוה", פיילוט חינוך לשוויון מגדרי, הטמעת חשיבה מגדרית בגיל הרך, והגשת נשים לפרס ישראל.
במילים אחרות: הרשות לקידום מעמד האישה לא הוציאה את הנשים מימי הביניים, וכמה שינויים מבניים בתוכה לא יחזירו אותנו אליהם. אני מעיזה לומר שאפילו ביטולה המוחלט לא יעלה ולא יוריד את מעמד הנשים בישראל. ייתכן מאוד שאם יוקצו ארבעה מיליון שקלים מתקציב הרשות ישירות לטובת מלגות לצעירות הלומדות מקצועות ריאליים, או לנשים שיוצאות ממעגל הזנות, או להגדלת מענק עבודה לנשים שהכנסתן נמוכה, או להקמת מקלט נוסף לנשים מוכות – תהיה לסכום הזה השפעה ממשית גדולה יותר על נשים.
ובכלל, כדאי תמיד להטיל ספק ביכולתו של משרד ממשלתי כלשהו, ודאי אחד עם תקציבים זעומים וּועד הסתדרותי, לחולל שינויים חברתיים מרחיקי לכת כמו "ביעור האפליה נגד נשים". כדאי גם לחשוד בכל פעם שמישהו מדבר בשם "המקצועיות" ו"האובייקטיביות" של גופים ממשלתיים, שחובה לשמור עליהן מכל משמר מפני פוליטיקאים בעלי אינטרסים. לא צריך לשגות באשליות בנוגע למוטיבציה מאחורי ההחלטה, שנועדה לתת מעט יותר סמכויות ותקציבים לשרה לקידום מעמד האישה מאי גולן. אבל גם כאן אין צורך להיסחף. מוטת ההשפעה של הרשות לא גדולה, וגם בגופים מקצועיים־לכאורה יושבים בני אדם, שמחזיקים בתפיסת עולם. אם יש תקציב ציבורי צריך להגדיר לו סדרי עדיפויות, וסדרי עדיפויות הם החלטה פוליטית. היומרה לשמור על עצמאותם של "גופים מקצועיים" היא בסופו של דבר חלק מאותה מגמה נושנה להעביר כוח ושליטה מידיהם של פוליטיקאים אל דרג פקידותי לא נבחר. ואם הפוליטיקאים האלה הם אנשי ימין במקרה, על אחת כמה וכמה. 
