כל בר דעת מבין שיש מחירים כבדים לרפורמה המשפטית ולמחאה שפרצה בעקבותיה. השבועות החולפים מייצרים תחושת מצוקה, המלווה בפחד ובהבנה שחייבים לפעול ולעשות משהו לשינוי המצב. הניסיון להביא למתווה פשרה, שהושקעו בו ימים ושעות בידי מיטב האנשים משני הצדדים ובחסות בית הנשיא, נתקל בהתנגדות ולא יצר מצע להסכמות שהיה מוריד את גובה הלהבות.
הכישלון קשור בשגיאה עמוקה לגבי מהותה של החברה הישראלית, לגבי עולם הערכים הליברלי הכמעט "חרדי" שלה. המהות הזאת לא הייתה מפתיעה את מי שחי באמת בחברה הישראלית. הקִרבה באוהל בצבא אינה עוברת בהכרח כעבור עשור לתמימות דעים בחיים האזרחיים, אך מחוללי הרפורמה כשלו בהבנת התופעה. הם גם לא תפסו את כוחן ומהותן של האליטות בישראל, ולא השכילו לתכנן את אופן הובלתו של שינוי ארגוני בסדר גודל כזה.
הדיון שמתקיים כיום בחברה הישראלית אינו משפטי, אלא פילוסופי וערכי. הוא עוסק בפניה של המדינה היהודית הדמוקרטית היחידה בעולם. מתנגדי הרפורמה מותחים את החבל עד הקצה ומעלים הילוך בכל יום, וזוכים לגיבוי תקשורתי מחזק ומפרגן מבלי שהם מודעים לזכויות היתר שלהם. במקביל, מובילי הרפורמה מתכחשים לכך שהקואליציה הנוכחית לא מייצרת אמון אצל מתנגדיה.
על פני השטח עולות סוגיות רבות נוספות, כמו למשל שאלת הגיוס של המגזר החרדי. זו סוגיה חברתית שיש לפתור בשיח חברתי ולא משפטי, אבל הפכנו למדינת "מלוא כל הארץ משפט". אנחנו חייבים לקיים מסלולים חלופיים לצדק המשפטי, ולפתור באמצעותם בעיות בדרכים אחרות, מתוך הכרה שמערכת המשפט לא יכולה לתת מענה לכל סוגיה.
על סדר יומנו יש בעיות בוערות רבות. בתחום החינוך, למשל, האוניברסיטאות ריקות מסטודנטים להוראה, ואין מורים למתמטיקה, אנגלית מדעי המחשב ועוד. אין יועצות חינוכיות ואין מורים מוכשרים לחינוך מיוחד. אפשר להקים צוותים בין־משרדיים למציאת פתרון לבעיה, אבל זה לא יעזור: יוקרת המקצוע נקבעת לפי השכר שמשלמים לעובדים, לפי תנאי העבודה (גודל הכיתות, למשל) ולפי כוח האדם בדרג הניהולי. אבל כל זה לא מעניין אף אחד.
בעיה בוערת אחרת היא הפשיעה בחברה הערבית. "כל עוד זה בג'לגוליה, בטייבה או בלוד, זו בעיה שלהם", חושב הישראלי הממוצע, אבל מי שחי באחת הערים הללו יודע שאלה חיים קשים מנשוא לחמישית מאזרחי ישראל, שהאלימות אינה רק נחלת המגזר הערבי, אלא משפיעה על החברה כולה. דרושה מנהיגות שתכיר באלימות בחברה הערבית כבעיה לאומית דחופה.
העולם המערבי כולו נתון בטלטלה בגלל מתח וקיטוב בין המחנה הליברלי למחנה השמרני. לכל אחד תמונת עולם אחרת, ובלי כבוד אמיתי לעולמות הערכים של כל צד אין לנו תקומה. אנשי השמאל הליברלי חייבים לכבד את השקפת העולם הימנית ולהבין את הנחות היסוד שלה. אנשי הימין חייבים להעמיק בהבנת הנחות היסוד של המגזר הליברלי, וכמה הוא יקר לאנשיו.
אסור שמישהו "ינצח", ואסור שממשלה נבחרת לא תוכל ליישם לפחות חלק מסדר היום שלה. צריך להגיע להסכמה רחבה ככל האפשר, ולהדיר בכל הכוח את הקצוות הקיצוניים. כדאי שניבהל ממה שקורה כאן, כדאי מאוד שנגיע לפשרות. חייבים לנוע יחד לתיקון ולצמיחה, כי אין לנו ארץ אחרת.
הרבנית ד"ר יפה גיסר חברה בארגון "שחרית" וחברת דירקטוריון ב"פנימה"
