סיומה של מערכה צבאית מתרחש בשיבת כל הלוחמים הביתה, שחרור השבויים, ובמצבים כואבים גם הבאה לקבורה. זהו אבן יסוד בתורת המלחמה. כבר בפסוקי המלחמה "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ", אנו אומרים גם "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל". המנוחה מהמלחמה מתרחשת רק בשובם של רבבות אלפי ישראל.
מדובר במעגלים שונים שיש להם ביטוי בהלכה: בראשו המעגל הפרטי, החובה להשיב טובה תחת טובה והמחויבות כלפי מי שסיכן את חייו עבורנו; באחריתו ההבנה העמוקה כי מדובר באתוס המעניק את היכולת והעוצמה העתידית לחיילים להילחם, ביודעם שלא ניתן לעינינו תנומה כל עוד הם לא זכו לשוב. אלה ערכי היסוד שצריכים להנחות אותנו.
הקביעה שלפיה "אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהן מפני תקון העולם" (משנה גיטין ד, ו) רלוונטית בענייננו באופן חלקי בלבד, שכן אין מדובר בשבויים במובן הרגיל של המילה, אלא בשלוחי ציבור שסיכנו את עצמם לטובת האומה הישראלית, והחובה המוסרית היא בסדרי גודל אחרים. אמנם יש בדברים מצפן שהוא נכון גם במצבי מלחמה, אך כאמור – לא במובן הפשוט של המילה. כאן אנו עוסקים בהלכות ציבור ובדיני מלחמה כלל־ישראליים. גם הטיעון שלפיו אסור להסתכן למען מטרות אלה אינו עומד במבחן החשיבות הגדולה של ידיעת כל חייל צה"ל היוצא למלחמה עתידית שלא יופקר.
מי שאינו נמצא במעגל קבלת ההחלטות אכן אינו מכיר את התמונה כולה ולא חשוף לכל השיקולים המביאים לכך שאף לאחר שנים כה רבות נמצאים הדר גולדין ושאול אורון בידי החמאס, ואל לנו לשכוח גם את האחרים. לפיכך אין הוא יכול לבקר את ההכרעות עצמן, ואין הוא יכול לדעת מה היה עושה אם הוא היה בצומת ההכרעה. ברם, מוטל עלינו כציבור להציף שוב ושוב את המשימה הקדושה הזו ולא להניח לה לשקוע בתהומות הנשייה. תשומת הלב הציבורית לכל סוגיה היא קצרה מאוד. בכל יום מתחלף נושא לאו דווקא משום שהוא חשוב פחות, כי אם בשל הרדיפה אחר החדש והמסעיר. האחריות שלא להיכנע לעייפות ולהזנחה קשה מאוד, אולם היא חיונית. זו מחויבות כלפי מי שפעל למעננו. אנשי יבש גלעד זוכים לשבחו של הכתוב על אחריותם כלפי שאול, על אחת כמה וכמה בשעה שאין אנו יודעים מה באמת התרחש.
את המחויבות הזו מגשימים על ידי הצפה מחודשת של כל הצמתים שבהם עלתה האפשרות להתעקש, אך הדבר לא נעשה. היו אירועים כאלה למכביר, ונזכיר שניים מהם: מתן חיסונים ומכונות הנשמה בעת הקורונה ללא התניה ותביעה להשבתם, ולאחרונה באר הגז מול עזה, שאף היא לא לוותה בתביעה דומה. התזכורת המתמדת אינה קובעת את המדיניות. ברם, היא מכריחה את המופקדים על כך להציב מול עיניהם את החובה המוסרית ואת אחריותם לניצול הזדמנויות לעשות כך, ולבחון באופן מתמיד האם הם נוהגים נכון. אסור להתרפות בתביעה צודקת זו. דו"ח מבקר המדינה קבע דברים חמורים על ההתנהלות של תיאום השבויים והנעדרים. בלי תביעת תיקון מהותי של כל הכשלים, לא נוכל לנקות את עצמנו מהכתם המוסרי של ההזנחה.
נוסף על כל זאת, עלינו לחזור ולומר להנהגה כי המחויבות המוסרית שלנו היא גם להסכים לשלם מחיר כדי לעשות צדק וחסד עם חיילים שלחמו למעננו. מקבלי ההחלטות חייבים לשמוע מאיתנו, הציבור, כי אנו מבינים שהתעקשות על כך עלולה גם לפגוע באינטרסים אחרים, אולם אנו נכונים לכך בשל החשיבות הכפולה – האישית והלאומית – בהשבתם. מדינת ישראל ממשיכה לנהל מדיניות מורכבת ביחס לחמאס, והיא משחררת מחבלים רבים, מחזירה גופות, מאפשרת כניסת חולים ומאפשרת הזרמת כספים גדולה. מדיניות זו שומטת את הקרקע בפני הטוענים שאין לנו מנופי לחץ, ושאסור לנהל מדיניות שיש בה סיכון.
ציון תשע שנים לחטיפתם הוא הזדמנות תיקון, שאסור לנו להיות אדישים כלפיה. קריאה גדולה צריכה לצאת מהציבור כולו להבאת מבצע צוק איתן לסיומו, ולמימוש חובתנו כלפי חיילי צה"ל.
הרב יובל שרלו הוא מראשי ישיבת אורות שאול בתל־אביב וראש תחום אתיקה בארגון הרבנים צהר
