לפני שבועיים פורסם בעמודי החדשות של עיתון זה מאמרו של דורון ניר־צבי, שהתפייט על הנקמה כרגש טבעי ובריא, כאשר כל עוד לא מדובר על בני עמנו, גם לא ראוי לשים לו מוסרות או להגבילו. לא עוד "ה' ייקום דמם" של נרצחי הטרור, לא עוד "עֲשֵׂה לָהֶם כְּמִדְיָן כְּסִיסְרָא כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן", אלא אנחנו צריכים לעשות בעצמנו נקמה בגויים, כנקמת הדם של מאיר הר־ציון וכהרג עשרות בני כפר קיביה. בסיום, לאחר פירוט הדוגמאות לנקמה ראויה, יצא המחבר ידי חובת החוק והציע כי המדינה היא שתנקום בשמנו, אבל המסר המרכזי נשאר מובהק. הנקמה היא טבעית ובריאה, ויש לתת לה דרור.
לא מדובר בקול חריג ובודד. אנו עדים לגל של מאמרים, פוסטים ושיעורים תורניים, שנוצרו בעיקר במרחב סרוג־הכיפה, בעקבות אירועי הצתות הבתים והמכוניות בתורמוס־עיא ובחווארה על ידי יהודים, כתגובה לפיגועי טרור פלסטיניים. כותבים שונים מבקשים לסנגר על נוקמי הפיגועים ואף לבסס תיאולוגיה של נקמה, והכול מתוך ה"טבעיות" וה"בריאות".
עוד לפני הדיון המוסרי והמעשי, כדאי להתעכב רגע על האבסורד שבהתפייטות על הרגש הטבעי והבריא. אם יש משהו שחיי תורה ומצוות אינם מתאפיינים בו ומתהדרים בו, זוהי הטבעיות והבריאות. מה בדיוק טבעי בהימנעות מקיום יחסים שבועיים אחרי מחזור, ובכלל בהגבלות על חיי המין? ומה טבעי בשמירת שבת – האם השמש זורחת אחרת ביום הזה? ומה טבעי בהפרדה בין בשר לחלב או באיסור על אכילת דם?
בת הדודה של הטבעיות היא הנורמליות, שגם היא הפכה באופן אבסורדי ליסוד תיאולוגי במחוזותינו. "האומץ להיות נורמלי", קוראים אלינו השלטים והקמפיינים של ארגוני "מוסד המשפחה" השונים. לחיות לפי הנורמה? האם נורמלי להתלבש כפי שאנחנו מתלבשים, או להתאמץ להגביל את מה שהעיניים תרות והלב חומד? ומה לגבי האיסור על קעקועים, ובעצם כמעט כל פרט מציוויי התורה וההלכה?
חיים דתיים ומוסריים אינם חיים טבעיים או נורמליים. הטבעיות והנורמליות אינן מושא שאיפה. להפך, אנו מצווים על חיים של מותר האדם, של מעֵבר לגופני ולסיפוק היצרים. חיים של תרבות, של ביות החיה שבאדם. אכן, ישנה הכרה ביצרים ובדחפים הטבעיים, אלא שהתורה מתייחסת אליהם כמשהו שצריך להתמודד איתו, לרסן אותו ולהתגבר עליו. טבעי ונורמלי למרבה הכאב, בעולם העתיק וגם היום, לאנוס נשים כחלק ממלחמה. לכן באה פרשת "אשת יפת תואר". טבעי כנראה לאכול דם, נורמלי לגמרי לקעקע. ובכל זאת, זה אסור. מדוע? לכל איסור הסבר מוסרי שונה. אבל הטבעיות והנורמליות הן ממש לא ההסבר. להפך, הן האתגר.
אגב, ההרהורים האלה עלו בי גם כשצפיתי בסרט "המדרשיה". ההקשר אחר, אבל גם שם אפשר היה לראות את הפלרטוט הציוני־דתי עם ״מצב הטבע״, "הבריא" וחסר החוקים והגבולות. זה לא היה חינני וגם לא בריא. זה היה פראי ומפחיד, והביא להרס נורא ולחורבן המקום על ידי אוהביו. בדיוק כמו שתביא הנקמה בתושבי הכפרים הפלסטיניים.
חולמים על גוג ומגוג
מעבר לחוסר המוסריות שבפגיעה בחפים מפשע, מתוך אמונה שהמטרה מקדשת את האמצעים; מעבר לפגיעה ביכולתו של צה"ל להילחם בטרור הפלסטיני וגרירתו למשימת ההגנה על חיים ורכוש פלסטיני; מעבר לפגיעה הבינלאומית במעמדה של ישראל, שלה משמעויות מעשיות קשות וגם השלכות ביטחוניות; מעבר לאכזריות והשחתת המידות של הפוגעים עצמם – פעולות נקמה עלולות לגרור את כולנו לאנרכיה מוחלטת, למרחץ דמים ולחורבנה של מדינת ישראל בדמותה הנוכחית.
הכאב הגדול הוא על כך שנדמה כי זו איננה תוצאת לוואי מפחידה, אלא אולי המטרה עצמה: נטישת הממלכתיות, החוק, המשפט והסדר, לטובת האנרכיזם ומצב הטבע, זה שבו כל דאלים גבר. אם בתנ"ך, לאחר שנות השבטיות ומלחמת הכול בכול של ספר שופטים, מבינים השבטים את הצורך במלך ואחדות לאומית, נדמה שבאזורים מסוימים בציונות הדתית המגמה הפוכה. התסכול מחוסר המוצא שבעימות המתמשך עם הפלסטינים מביא ליותר ויותר קולות שחולמים על גוג ומגוג, נכבה, מלחמה גדולה, קטסטרופה מדממת שתאפשר כביכול איזה ריסטארט, איזה הוקוס־פוקוס שיעלים מכאן את הפלסטינים ויביא לפתרון, אחת ולתמיד.
אם בצעירותי עוטרו הקירות בסניפי בני־עקיבא בציורי בקעת ארבל עם איילת השחר שבוקע אורה, לצד הכיתוב ״כך היא גאולתם של ישראל קמעה קמעה״, וידענו שאנחנו חלק מהתנועה הציונית וחלק מכלל ישראל וחלק מהדמוקרטיה הישראלית – תיאולוגיית הנקמה המתפשטת כעת צועדת בכיוון ההפוך. לא הדרגה, לא בנייה, לא כלכלה וצבא, לא דונם ועז, לא יחסים בינלאומיים ולא מוסדות שלטון, ובעיקר כבר לא כלל ישראל. במקומם אנו חוזים בנקמה, שריפה והרס, שמתוכם תקום איזו ממלכת יהודה מדומיינת. בלי יהודים חילונים וליברלים, בלי פלסטינים, בלי עולם מסביב, בלי צורך בייבוא וייצוא והשכלה ורפואה ומדע ושאר טרחות החיים בעולם הזה.
אני לא מיתממת. לנקמה ובכלל לקנאות האלימה יש שורשים יהודיים עתיקים ועמוקים, וגם מופעים תנ"כיים מלאי רושם. שמעון ולוי, פנחס, שמשון ואליהו, הדור הראשון לחשמונאים ועוד. כולם לוקחי החוק לידיים, מתעבי ה"פסיחה על שני הסעיפים", מאמיני המטרה שמקדשת את האמצעים. וישנו גם הרגע הזה של שלהי הבית השני, אחרי כישלון ממשלת האחדות המתונה בראשות רבן שמעון בן גמליאל ובשיתוף הצדוקים, כאשר השלטון נמסר לקנאים ולמתעבי הדיפלומטיה והיחסים הבינלאומיים, הבריתות והפשרות. כאשר הנוקמים והפורעים מפסיקים להיות קבוצת שוליים אלא אנרכיסטים בגיבוי שלטוני מלא מלא. כן, לקנאות ולנקמה יש שורשים יהודיים עתיקים ועמוקים אבל גם תוצאות היסטוריות איומות.
הציונות הדתית נולדה כתנועה אנטי־קנאית. אם קנאות משמעה ללכת עד הסוף למען האמת האחת כשהמטרה מקדשת כל אמצעי, הרי שהציונות הדתית נולדה כתנועה אליפטית, כהגדרתו היפה של הרב יהודה ברנדס. כזו שאין לה מוקד אחד או אמת אחת אלא נאמנות ומחויבות לשני מוקדים לפחות, ויכולת להחזיק וגם להיבנות מהמתח הפורה ביניהם – בין שותפות בתנועה הציונית לנאמנות לחיי תורה, בין מסורת למודרנה, בין לאומיות להומניזם, תורה ודרך ארץ, הקודש והאומה והאנושיות. שמות רבים ניתנו לשילוב הזה, אך המשותף לכולם היה שבעולם שבו מרבית היהודים בחרו בין חיי תורה ובין מעורבות בעולם וקִדמה, הציונות הדתית בחרה שלא לבחור אלא להיות נאמנה לשניהם. כל הזמן.
"אנחנו החלטנו שאין לנו ברית עם הציבור החילוני, הברית שלנו היא עם החרדים ואנשי הפריפריה", התבטא אחד מראשי מפלגת הציונות הדתית בכמה פגישות שבהן הובעה בפניו דאגה ממחירי השסע החברתי שמביאה עימה הרפורמה המשפטית וחשש לשלמות החברה הישראלית. נראה שהוא אינו שותף לחששות הללו, ואינו רואה ערך באחדות לאומית. קל להבין מפעולות המפלגה שזו הגישה, אבל האמירה המפורשת הזו, שהגיעה לאוזניי מפי כמה אנשים ששמעו אותה בעצמם, מעידה שלא רק תחושת בטן יש כאן אלא אידיאולוגיה ממשית. כזו שתהום פעורה בינה ובין התפיסה הציונית־דתית המסורתית שתיארתי.
מה התוכנית של הברית החדשה הזו לעתיד המדינה – לצבא, לכלכלה, ליחסי החוץ? אני לא בטוחה שיש כזו. נדמה שהתוכנית העיקרית היא ציפייה לחסדי שמיים. על כך יש להשיב ברוח דבריו של רבי יוסי בן קיסמא לרבי חנינא בן תרדיון, כאשר רבי יוסי מחה על כך שרבי חנינא מסכן את עצמו במרידתו במלכות רומי: "אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמיים ירחמו?"
אני משוכנעת, אני יודעת, כי רבים רבים בציבור מחויבים עדיין לתפיסה האנטי־קנאית של הציונות הדתית, לברית הציונית ולהבטחת עתידה של ישראל כמדינה אחת, משגשגת, יהודית ודמוקרטית. על ההמונים האלה לדחות בתוקף את מעשי הנקמה ואת ההגנות עליהם, מתוך הבנה כי אלו מסכנים את חיינו ואת המפעל הציוני כולו. מדינת ישראל היא נס שקיומו תלוי בידינו ובמעשינו, לא ברחמי שמיים.
