"אני מאמין באמונה שלמה שהרצל נביא אמת"

באוסף תקליטי השידור הישן של "קול ישראל" ישנו תקליט אחד, חורק ועמום, עם שיר שנכתב לפני 91 שנים. המוזיקה כבדה, מעט מלנכולית מעט חגיגית, ומתוכה עולות המילים:

כָּף תַּמּוּז הַיּוֹם אַחִים/ אִסְפוּ קָהָל, לִקְטוּ פְּרָחִים/ הַעֲלוּ נֵרוֹת, הוֹסִיפוּ אוֹר/ בְּכ' תַּמּוּז אָבַד גִּבּוֹר/ עֵינֵי נָבִיא הָיוּ לָאִישׁ/ וְלֵב סִבְלוֹת אֶחָיו מַרְגִּישׁ/ כִּנְסִיךְ קְדוּמִים מוּרָם מֵעַם/ הוּא הִתְהַלֵּךְ בֵּין בְּנֵי אָדָם/ בְּאֵם דַּרְכֵי עוֹלָם עָמַד/ וְאוֹר פְּלָאוֹת נָשָׂא בַּיָּד/ לְעַם נוֹדֵד הֶרְאָה הַשְּׁבִיל/ מִבּוֹר גָּלוּת לְאֶרֶץ גִּיל/ רַבִּים הִצִּיל מֵעוֹל עַבְדוּת/ רַבִּים הוֹבִיל לִמְחוֹז הַפְּדוּת/ אַךְ הוּא לְבַד, בְּלֹא עֵת אָבַד/ זִכְרוֹן גִּבּוֹר יָקוּם לָעַד.

לא מדובר בבר־כוכבא, שעל גבורתו שרים ילדי הגן בל"ג בעומר, וגם לא באליהו הנביא שלביקורו הם מצפים בליל הסדר. זהו חוזה המדינה, תיאודור בנימין זאב הרצל, שיום פטירתו חל בכ' בתמוז. מן השיר הקצר שחיבר הסופר והמשורר שלום יוסף שפירא (ש' שלום) עולה געגוע רב, ותחושת הוד ותפארת.

הרצל לא היה הראשון שחשב על שיבת עם ישראל לארצו, וגם לא הראשון שהגה פתרון מדיני, אך ללא ספק הוא האיש שחולל את התנועה הארגונית סביב הרעיונות הללו, זו שהביאה בהמשך להקמת מדינת ישראל. בשנה שעברה צוינו 120 שנה לפרסום "אלטנוילנד". לספר הקטן והקל לקריאה שכתב הרצל, ובו שובץ חזון מדינת היהודים ברומן אוטופי, היה תפקיד חשוב בהפצת הרעיון להמוני העם. זוהי רק דוגמה אחת ליכולתו של הרצל לחלום, לתכנן ולסלול דרכים שיביאו לידי הגשמה.

"השבת של חיי"

למרות כל זאת, שמו של הרצל מעורר עד היום אי־נחת בקרב רבים. האם זהו הרקע היהודי החסר שלו או יחסו אל היהדות? או אולי סיפורה המורכב והקשה של משפחתו? נדמה ששורש ההתנגדות נעוץ תחילה בחוסר ידיעה והיכרות עם כתביו וסיפורו, ולאחר מכן גם באי הבנת המציאות כפי שהייתה בזמנה, ושיפוט אנכרוניסטי שלה.

השבת והתשובה הם שני מונחי יסוד מרכזיים ביהדות. בשניהם השתמש הרצל כדימויים ביחס לציונות. "הציונות הייתה השבת של חיי", כתב ביומנו ב־24 בינואר 1902, ובנאומו בקונגרס הציוני הראשון הכריז: "הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים".

אם נביט כך על הדברים, ניתן לומר כי הרצל היה מחוללה של תנועת התשובה וההצלה הגדולה ביותר בעם היהודי. רבים עלו לארץ מכוחה של התנועה שהקים וניצלו מזוועות השואה. רבים אף מצאו שוב את מקומם ביחס למורשת והמסורת היהודית, לאחר שנוכחו לראות שהיהדות אינה רק דת או לאום מתנוון בגלות כפי שדימו לחשוב, אלא תנועה עם כוחות חיים, יצירה וחזון.

"שאלת היהודים", כתב הרצל, "קיימת בכל מקום שהם מצויים שם במספר רב. ואל המקום אשר איננה שם, יביאוה היהודים עקב הגירתם שמה. כמובן שאנו הולכים למקום אשר שם אין רודפים אותנו, אך בבואנו שמה תחלנה הרדיפות. כן היה וכן יהיה בכל מקום". הוא תהה אם הרדיפה תתחיל בגרמניה, בצרפת או ברוסיה, אבל לא היה לו ספק שהדבר יקרה. הרצל ניסה להזהיר את העם מפני הבאות, ואת שליחותו ראה כמפעל הצלה. לצערנו, חלומו לא התגשם בקצב הדרוש, והאסון הנורא שממנו חשש אכן קרה. במובן מסוים חזונו של הרצל לא הגשים את מטרתו, שהרי המדינה לא קמה לפני השואה ולא הצליחה להציל את מיליוני היהודים שנספו בה.

בתו של הרצל, טרודה, מתה מוכת רעב ומחלות בגטו טרזינשטט. אחד הרבנים שספד לה אמר: "אין אנו מבכים היום את האבידה, בני מוות הננו. אלא שבוכה אני על שאנו הרבנים לא הטינו אוזן לקריאת אביה של אישה זו, המוטלת כאן לפנינו" (מובא בספרו של ההיסטוריון יוסף נדבה, "נגוהות מן העבר").

כך כתב בשנת 1950 הרב יחיא בן־הרוש, מגדולי חכמי מרוקו, לתלמידיו שנטו אחר זרמים אנטי־ציוניים (המכתב הובא בספר תולדותיו "ריח ניחוח", מאת הרב חיים אמסלם):

ידידים יקרים, תלמידים נחמדים, חכמים ונבונים… קיבלתי כל מכתבותיכם וששתי ונתעצבתי… ששתי על שאתם מתמידים בלימוד, בפרט בתלמוד הש"ס, הים הגדול, מקור מים חיים, אין מים אלא תורה… נתעצבתי על דבורכם לשון הרע בהעמודים המחזיקים עם הישראלי, מקרא מלא בתורה: "אלוקים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור".

ומוסיף הרב בן־הרוש וכותב:

אני מאמין באמונה שלמה שבנימין תאודור הרצל נביא אמת… וכל המדבר לשון הרע על נשיאנו… כאילו ח"ו מדבר בשכינה רם ונישא ומנודה משבעה רקיעים. מה לכם ולצרה הזאת להכניס עצמכם בעובי הקורה ולשאול עליהם אם דתיים הם או לא? הלא כבר אמרו רז"ל "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". רב לכם, אל תוסיפו עוד לדבר סרה על שליח ה', פן תיכוו בגחלי אש.

המשפחה שילמה מחיר

אכן, נראה שהיה רקע אמיתי להתמודדות נפשית במשפחת הרצל, עם מחלתה של אשתו ובתו והדיכאון של בנו. אך האם זו עילה ליחס שלילי? אין ספק שהאב, שהקדיש את כל חייו, הונו ואונו למען הצלת העם, שילם מחיר אישי יקר של זמן־משפחה עם אשתו ג'ולי ושלושת ילדיו. וכך כתב הרצל לאשתו: "אני יודע היטב שלא אמצא טובה ממך, אמם היקרה והאמיצה של ילדיי היקרים לי. הלוואי, אוצרי, והיתה בריאות שנינו טובה יותר. כל כך את חביבה עלי…" (3.5.1904; המכתבים המובאים כאן מצויים בארכיון הרצל שבארכיון הציוני).

ג'ולי עצמה שילמה מחיר כבד, ולא מבחירה. היא, שהגיעה מרקע תרבותי אריסטוקרטי, ציפתה לחיים מסוג זה עם בן זוגה העיתונאי, המחזאי ואיש התרבות שהכירה ואהבה, אך לפתע חייה השתנו בעקבות חלומותיו. כך עולה ממכתבו של הרצל לאימו: "אשתי מתעלמת מרעיונותיי, לא מבינה את שליחותי ההיסטורית. ג'ולי אוהבת חיי חברה אבל סולדת מקהל מעריציי… ג'ולי נשאואר הקטנה אוהבת אותי באמת… היא רוצה אותי כבעל, מחזאי, כותב פיליטונים עם סטטוס חברתי ומשכורת. היא אוהבת פרמיירות ואופנה…".

הרצל היה מחזאי אך מסוג אחר, מחזאי של המופע הגדול של תחיית העם היהודי.

ועוד הוסיף וביקש מאימו: "קצתי במריבות ובהתרגשויות הללו על לא דבר. כאימם של ילדינו הנפלאים וכאישה חולה, ראויה ג'ולי להתחשבות מלאת רוך" (20.5.1904).

הרצל מעולם לא משך משכורת מן התנועה הציונית, ומרבית מסעותיו הדיפלומטיים והפרסומים השונים שיזם מומנו מכספו הפרטי ומההון המשפחתי. זמן קצר לפני מותו, כשהוא מודע למצבה הכלכלי של המשפחה, השאיר הרצל מכתב צוואה לידידו דוד וולפסון, ובו כתב בין השאר: "רק דאגה אחת מדכאת אותי, בשעה שעולה ברוחי המחשבה על מותי. זהו עתידם החומרי של ילדי. הבאתי במשך השנים קרבנות כסף מרובים מידי לטובת רעיוננו, ופחות מדי חשבתי על ילדי". לאחר מותו גילתה ג'ולי את מצבם הכלכלי הרעוע, והוא השפיע עוד לרעה על מצבה.

בעוד שאת מצב עמו חזה הרצל בצורה מעוררת השתאות, את מצב המשפחה לא היטיב לצפות. בהוראתו נשלח כל אחד מן הילדים לאפוטרופסות במקום אחר, דבר שפגע בשארית היציבות שעוד נותרה למשפחה. הילדים הצעירים שזה עתה נתייתמו מאביהם, וכעת נותקו גם מאימם וזה מזה, היו מצויים במצב סיכון ברור. לאור זאת, האם ניתן לשופטם על הדרכים, המקומות ומצבי החיים שאליהם התגלגלו, כל אחד בחיפושיו האישיים. אכן, היחסים במשפחת הרצל לא היו אידיאליים, אך האם לפי סיפורי התורה על אבות האומה, אצלם כן שררו יחסים מושלמים?

נציין בכל זאת כי בהיותו בן 15, ולאחר מות אביו הגדול, הנס הרצל מל את עצמו "כדי להיעשות יהודי אמיתי", כדבריו. לאחר שבשלב מסוים חיפש את דרכו בזרמים שונים בנצרות, חזר לבסוף לחיק היהדות. ברגעיו האחרונים, בייאושו כי מר ולאחר מות אחותו הבכורה, כתב: "בעת האחרונה תחושת הבטן שלי תעתעה בי ועשיתי טעות, מאותן שאינן ניתנות לתיקון ואשר מכתימות חיים שלמים בחותם של כישלון". אולי לכך התכוון.

התרגשותו של הנכד בכותל

לאחר מלחמת העולם השנייה הגיע נכדו של הרצל, סטפן תיאודור נורמן, בנה של טרודה בתו, לביקור בארץ כקצין בצבא הבריטי. לאחר ביקור זה כתב:

מזמן גמרתי אומר לראות את פלשתינה שצמחה מן התפילות ומן המאוויים של מאות שנות גלות יהודית; שדרכה אל הריאליזם המעשי הותוותה בידי הרצל; ושכבר הפכה למציאות…

בשמש הצהריים עמדנו לרגלי כותל הדמעות, שהתנשא הרחק מעל ראשינו במרחב ובזמן. יהודים רבים לאינספור הגיעו לכאן לאורך הדורות, בכו והתנחמו. אל תוך אלפי סדקיו נתחבו תפילותיו של עמנו. מעולם לא הייתי יהודי דתי, אבל הדרו המלכותי השקט של הכותל ריגש אותי עמוקות… נערה כפרית מוצקה עמדה סמוך אלינו ונישקה את האבן צרובת השמש בעדינות עצומה. היא צעדה אחורנית ונראתה כאילו אינה מסוגלת להיפרד. ולמרבה הפליאה, בבן־לווייתי ובי התעוררה אותה תחושה עצמה. עזבנו לאט וכמעט באי־רצון, והעפנו לאחור מבט נוסף ועוד מבט. היססנו להיפרד ממראה כה מרגש בתפארתו" (המכתב פורסם בגיליון 25 של כתב העת "תכלת", בתרגומו של יניב פרקש).

בימים של מחלוקת סוערת והשמצות הדדיות מימין ומשמאל, וכאשר הוויכוח הציבורי על דמותה של המדינה מתלהט מיום ליום סביב השאלה האם היא שומרת על זהותה או פוגעת ביסודות שעליהם הוקמה, כדאי לחזור ולקרוא בכתביו של הרצל ההוגה, החוזה, אולי מאחרוני הנביאים בדורותינו. עיון בכתביו ובכתבי הוגים נוספים מראשית הציונות עשוי לרענן את השיח, להיות כמים קרים על נפש עייפה, לעורר שאר־רוח ופעולה הנובעת מתוך חזון רחב ולא מאינטרסים קבוצתיים.

אחתום בעוד כמה ממילותיו של סטפן תיאודור נורמן:

איני יכול לומר שקיבלתי חינוך יהודי או אורתודוקסי במיוחד. גם הרעיון הציוני, למרות הקשר המשפחתי שלי אליו, מעולם לא הוחדר בי בכוח – לא בבית וגם לא אחר כך, בבית הספר או באוניברסיטה. אבל מצאתי את כתבי סבי וקראתי בהם, והם, לטעמי, מהווים חומר קריאה מרתק לכל מי שיש לו ולוּ עניין קלוש ביהדות. אותי, כמובן, הם עניינו מאוד.