תארו לעצמכם שבאגדות החורבן של הבית השלישי ייכתב: "למה חרב הבית? בגלל צמצום עילת הסבירות". זה נשמע מופרך עוד יותר מקמצא ובר קמצא. אבל עילת הסבירות והרפורמה המשפטית הן כמובן רק קצה הקרחון, ומתחתיהן מסתתרים שני קרחונים שעומדים להתנגש זה בזה בעוצמה, שני מחנות שכל אחד מהם נושא איתו תסכול ארוך שנים.
התסכול העיקרי של המחנה הליברלי אינו מאובדן שלטונו במדינה, שכן אחרת היה מניף את נס המרד כבר ב־1977, אלא מאובדן דמות המדינה הליברלית שחלם עליה והחלפתה במדינה ששולטת על מיליוני בני אדם נטולי אזרחות – שגם בתוכה הולכת ומתחזקת תרבות דתית קנאית. הימין המסורתי והדתי מתוסכל גם כן: כבר כמעט 46 שנים ברציפות הוא מחזיק בהגה השלטון, אבל בו בזמן הוא מנוע מליישם את מלוא משנתו בגלל שליטת "האליטות הישנות" במוקדי כוח מרכזיים, שמערכת המשפט היא החשובה שבהן.
חשוב להבהיר: אין סימטריה אובייקטיבית בין התסכולים. מחנה הימין הדתי הצליח בסך הכול לממש את רוב רצונו. השליטה הישראלית ביהודה ושומרון התהדקה מאוד מאז שהחלה, עד שרבים מפקפקים בעצם היכולת לשנות אותה גם אם ייווצר רוב התומך בכך. גם חברת הלומדים החרדית הצליחה מאוד עד שהיא מאיימת כיום לקבור את אנשיה ואת החברה הישראלית כולה גם יחד.
המחנה הליברלי מסלים כיום את צעדיו באופן פסול ומסוכן לא מפני שהוא כל כך מצליח, אלא מפני שהוא מנהל קרב מאסף על מה שנותר מערכיו. מבחינתו, אם יפסיד בקרב הזה יהיה עליו לבחור בין עזיבת המדינה ובין קבלת הדין של הרוב הדמוגרפי והדמוקרטי. אבל צריך להודות שאכן קיימת סימטריה סובייקטיבית בתחושות התסכול של שני המחנות.
הפוליטיקאים עוד היו יכולים איכשהו להסתדר ביניהם, להסתיר לפחות לעוד כמה שנים את התנגשות הקרחונים המצפה לנו, כפי שעשו בהצלחה מרובה עד לפני כמה שנים. אבל בשנים האחרונות אירעו שני אירועים שטרפו את הכול. האחד הוא מקומי: משפטו של בנימין נתניהו, שלראשונה הביא לחיים הישראליים פוליטיקאי שמוכן לשבש את כל מערכות המדינה כדי להמשיך להחזיק בשלטון. יש לו כריזמה, והוא זוכה להערצה מצד מספיק אנשים – בין השאר בגלל "שנאת האליטות" – ולכן יכול לאפשר זאת לעצמו.
התהליך האחר הוא עולמי: חדירתה של פוליטיקת הרחוב, באמצעות הרשתות החברתיות. הפוליטיקאים כבר לא יכולים לנהל ביניהם את המשחק, מתוך הבנת התסכולים ההדדיים, והבנה – לפחות עד רמה מסוימת – שצורכי המדינה מחייבים פשרות. בסיס הבוחרים של המחנות הפוליטיים לא בנוי לפשרות. כמו הקהל בקרבות הגלדיאטורים העתיקים, הוא רוצה הכרעה. רצויה הכרעה שבה היריב ידמם למוות, או לפחות ייכנע ללא תנאי.
זה חסרונה העמוק של הדמוקרטיה הישירה. יש בה המון דמוס (עם), ומעט מאוד קרטיה (שלטון). מה שמצביעי השמאל לא הבינו בימי אוסלו, מצביעי הימין לא מבינים כיום: בחירות דמוקרטיות נועדו לקבוע מי יחזיק בשלטון. הן לא נותנות לשליט את הזכות להתעלם מהמיעוט, מערכיו ומדמות המדינה הרצויה בעיניו. לא מעט רודנים שילמו במהלך ההיסטוריה את מחיר הטעות הזו.
המתכון הנדרש לשינוי באווירה הוא פשוט: נתניהו, בני גנץ ויאיר לפיד צריכים להקים ממשלת אחדות שתחלץ את המדינה מממשלת "אסון על מלא" שקיימת כאן בחודשים האחרונים. כחלק מההבנות להקמת הקואליציה החדשה, צריך נתניהו להודיע על הפסקה בתהליך הרפורמה הנוכחי, והחלפתה בוועדת מומחים שתמליץ למערכת הפוליטית על השינויים הנדרשים במערכת המשפט. שלושת האדונים הללו יודעים היטב שזה מה שדרוש למדינה, אבל הם מפחדים לממש זאת. כל אחד מהם חושש ממצביעיו שלו.
ראוי, אפוא, להזכיר להם שרוב אזרחי המדינה – שאינם מזוהים עם עמדה מחנאית לכאן או לכאן – דווקא מבינים את הצורך בפשרה ורוצים בה. כל הסקרים מעידים על כך. אם יעזו לעשות את מה שנכון למדינה, יש להם סיכוי טוב גם להרוויח מכך פוליטית. בנוסף, כדאי שיפחדו גם ממשפט ההיסטוריה אם לא יעשו את הנדרש והמתבקש. החיים בצמרת הפוליטית, כמו החיים בכלל, הם קצרי טווח. משפטה של ההיסטוריה הוא נצחי.
