חסימת כבישים היא אירוע מוזר ביותר: קבוצת אנשים פוגעת בלי הבחנה בחופש התנועה של אזרחים אקראיים שנקלעו לאזור, ללא שום התחשבות בחייהם ובמצוקותיהם. ספק כמה תומכים מהלך כזה יכול לגייס. הוא הרי מעורר לא מעט רגשות כעס בקרב מי שעד היום אולי לא אחזו בדעה מסוימת במחלוקת, וכעת מתעצבנים מהעמידה האינסופית בפקקים. נראה שההיגיון מאחורי חסימת כבישים אחר: הוא לא נועד לשכנע בצדקתו של מחנה מסוים, אלא לייצר תודעה של היעדר שליטה.
האזרח הממוצע בישראל רוצה בעיקר שקט, ובשביל השקט הזה הוא מוכן לשלם מחיר. זאת למשל הסיבה לכך שהיה קל למדי למכור לציבור אשליות כמו הסכם אוסלו וסיסמאות כמו "פתרון שתי המדינות" ו"שלום עכשיו". הרי מי לא רוצה שקט ושלום? שנים של פיגועים, פיצוצים והרוגים נדרשו כדי שתחלחל לתודעת הציבור ההבנה ש"הפתרון" הוא בעצם בעיה גדולה יותר, ושקורבנות השלום הם למעשה הרוגי המלחמה.
מתנגדי הרפורמה עושים ככל שביכולתם כדי לייצר תחושת כאוס, כדי לגרום לנו לחשוב שהמדינה הולכת לאבדון. הכינוי "יום השיבוש" שבחרו להפגנות הטנטרום שלהם אינו מקרי: לא מעט כסף וכוחות חזקים משוק הפרסום מושקעים במאמץ לייצר תבהלה ציבורית. עיתונאי השמאל, בשלל כלי התקשורת שלהם – כולל אלה שבמימון ממלכתי – שותפים מלאים למאמץ ועוסקים בהגברת תודעת הכאוס. המילה "כאוס" מככבת בכותרות. כל אירוע חסימה יקבל "פוש" ויפתח מהדורות, גם אם הסתיים כעבור דקות ספורות. אפילו נשיא המדינה יצחק הרצוג הצטרף אליהם כשהילך אימים בדיבורים על "מלחמת אחים".
כל אלה, הם מבטיחים, ייעלמו בתנאי שהימין יתקפל ויוותר על הרפורמה במערכת המשפט. המשוואה שמוצגת היא פשוטה: שקט תמורת כניעה. מובילי המחאה יודעים שצמצום עילת הסבירות הוא אירוע מינורי. חלקם אפילו מודים בכך בקול. הסיבה לכך שיצאו השבוע לרחובות היא כדי לייצר הרתעה. תג מחיר.
מה שעצוב הוא שהם מצליחים. האזרח הישראלי הממוצע, כולל חלק לא קטן ממצביעי הימין, חי בתודעת חשש בואכה חרדה. ביום שלישי הכבישים ברחבי הארץ היו פתוחים יותר מבכל יום אחר. היו הפגנות, חלקן אלימות, וכמה מהן פגעו במרקם החיים של לא מעט אנשים. אבל גם ב"יום השיבוש" התנהלו חייהם של רוב תושבי ישראל כרגיל, פחות או יותר. בכל הפרות הסדר רשויות החוק אמורות לטפל, אבל פקקים של כמה שעות או בלגן בנמל התעופה הם אירועים שישראל חוותה בעבר גם בסתם יום סערה. סוף העולם, מתברר, לא הגיע.
מה שעצוב עוד יותר הוא שחלק ממצביעי הימין לא רק חוששים, אלא מוכנים לוותר על הרעיונות שהם מאמינים בהם ועל החזרת האיזון הראוי בין הרשויות. יש מי ששכחו שקיימת בעיה, והם מדחיקים את העובדה שהדמוקרטיה בישראל סובלת מעיוות קשה: קבוצה קטנה רואה בעצמה ראויה יותר לקבל את ההחלטות על גורל המדינה, ולפיכך פועלת לשמר את כוחה.
אולי זו תרבות "החלש הוא הצודק" שהופכת את ההפסד המכובד להרואי יותר מהניצחון; אולי זו תחושת הנחיתות מול "אדוני הארץ", האנשים שהמדינה שייכת לאבא שלהם. כך או כך, מי שהצליחו לעמוד מול מעשה האכזריות של החרבת יישובים, של מחיקת מפעל חיים פורח ובו אלפי מתיישבים אמיצים, ועדיין להאמין ש"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" – משום מה דווקא אלה נשברים מול כמה פקקים או איומי סרבנות.
כאילו שכחנו שמול ניסיונות הפחדה יש רק דרך אחת להתמודד: להמשיך בדרכך הצודקת. כניעה לא מביאה שקט, אלא רק מעודדת את התביעה הבאה. כשמנהלים משא ומתן, יש לעשות זאת מעמדת כוח, כשהצד השני מקבל את קווי היסוד הבסיסיים ומבין שהדיון הוא רק על הפרטים.
זו הפעם הראשונה זה עשרות שנים שהימין מנסה לעשות תיקון מהותי באופן התנהלותה של מדינת ישראל. העברת צמצום עילת הסבירות בקריאה ראשונה הייתה צעד קטן, קטנטן אפילו. מחנה הימין יכול וחייב לעמוד מול המראה ולומר לעצמו: לא את טובתנו אנו מבקשים, אלא את טובת המדינה, את החזרת האיזון בין הרשויות, את חיזוק הדמוקרטיה.
