נקודה חשובה שאירועי ביג ממחישים, היא את הפער הגדול בין שביתה במגזר הפרטי לשביתה במגזר הציבורי. כשעסק פרטי מחליט לשבות, הוא צריך לקחת בחשבון שגם ללקוחות שלו יש מה להגיד, והוא חייב להתייחס לתגובה שלהם. ללקוחות יש שלל אפשרויות פעולה מולו, בראש ובראשונה מעבר למתחרים שלו. להשבתה במגזר העסקי יש השלכות כלכליות, וכאשר לבעלי החברה יש גם מה להפסיד, הוא נדרש להימצא בדיאלוג ולנקוט פשרות מול לקוחותיו. לעומת זאת, כשההסתדרות מחליטה להשבית את המגזר הציבורי, ל"לקוחות" השבויים אין שום אפשרות פעולה נגדה, והיא כמעט לא נושאת בסיכון כלכלי כתוצאה מפעולותיה. כשהביטוח הלאומי שובת, מי שמשבית אותו לא משלם שום מחיר, ולמי שסובלים מהשביתה אין שום יכולת פעולה נגדו. זהו ניתוק מוחלט שמוביל לאפס אחריות ציבורית.
לא פלא שראשי המחאה חיזרו במרץ אחרי יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד, בבקשה שיצטרף למחאה וישבית שוב את המשק במחאה על צמצום עילת הסבירות. לאורך השבוע ניסו בכירים במגזר העסקי ובמערכת הפוליטית לשכנע את ההסתדרות להצטרף ליום השיבוש. המאמצים הללו קרסו כאשר בר־דוד הודיע כי "אם מישהו חושב שבכל שני וחמישי אני אשבית את המשק כי מישהו מצביע בקריאה ראשונה בכנסת, הוא לא יודע מהי ההסתדרות".
מה שהמחאה מנסה לעשות בכוח הזרוע ועם הצלחה מוגבלת בלבד – לחסום את נתב"ג, למשל, או לעצור את התנועה בישראל – ההסתדרות יכולה לעשות בקלות ובהיקפים גדולים בהרבה. שיחה אחת מפנחס עידן, יו"ר ועד עובדי רשות שדות התעופה, ואין יותר טיסות פנימה והחוצה מישראל. הודעה אחת של ארנון בר־דוד, וכל הרכבות בישראל עומדות במקום. פוטנציאל הנזק למשק הישראלי שההסתדרות מחזיקה בידה, באמצעות הכלי של שביתה כללית, הוא עצום.
אחרי שהחיזורים כשלו, הגיעו האיומים וההאשמות ביישור קו עם הממשלה. כותרת באתר ynet קבעה "אין לו עילה לשתוק"; בדה־מרקר דיווחו באובייקטיביות על "מצעד הפחדנים: ההסתדרות והמגזר העסקי שכחו את הצהרותיהם מלפני שלושה חודשים"; בעיתון הארץ שאלו "למה ארנון בר־דוד מפחד להודות שההפיכה תפגע בעובדים"; ובכלכליסט קבעו כי "בר־דוד דואג לעצמו ומזניח את העובדים", והאשימו את ההסתדרות בקשרים ענפים מדי עם הליכוד.
אף אחד מהם לא טרח להסביר ששביתת עובדים על רקע החלטה פוליטית של הממשלה היא עניין לא חוקי בישראל. אף אחד מהם גם לא תהה מדוע גוף כלשהו, בוודאי כזה שלא נבחר על ידי הציבור, מחזיק בכוח גדול כל כך המאפשר לו להשפיע על החלטותיהם של נבחרי הציבור. כל אבירי המאבק בטייקונים ובקבוצות האינטרס לא טרחו להצביע על העובדה שההסתדרות היא קבוצת אינטרס מובהקת, ולפיכך נכון שכוחה יהיה מוגבל.
מי שהבין את כל אלה הוא דווקא בית המשפט העליון. בפסק־דין בזק הוא קבע כי שביתה פוליטית, כלומר שביתה המבקשת למנוע מהממשלה לקדם מדיניות, היא שביתה לא לגיטימית ולפיכך היא אסורה. "זו שביתה המבקשת להתערב בהליכי חקיקה לגיטימיים של בית המחוקקים לא על ידי דרכי שכנוע המקובלות בשיטתנו הדמוקרטית, אלא על ידי התערבות כוחנית אשר מבקשת לכפות על המחוקק את מה שאינו ראוי בעיניו. שביתה זו אינה לגיטימית, ויש הצדקה למנוע אותה", כתבו השופטים באותה פסיקה, כבר בשנת 1995.
בית המשפט העליון הבין שבחברה דמוקרטית אי אפשר להעניק מנופי לחץ חזקים כל כך לגופים לא־נבחרים, שמחזיקים באינטרסים משלהם. בדרך זו אפשר לכופף ממשלה נבחרת כמעט בכל תחום, והדבר נוגד את הרעיון הבסיסי של דמוקרטיה. העובדה שבר־דוד לא השתמש בכוח הזה השבוע, היא לא סיבה למסיבה. עדיין יש כאן כוח גדול מדי שמצוי בידיו של אדם אחד. בר־דוד גם לא הוריד את האפשרות הזאת מהשולחן. הוא איים כי "ההסתדרות תפעיל את כוחה כשאני אחליט שצריך להכריע", וציין את הקו האדום שלו: שינויים בוועדה לבחירת שופטים. הפעם הוא פעל כפוליטיקאי ממולח, זה לא מבטיח דבר לגבי העתיד.
