"הניו יורק טיימס" דיווח אתמול כי למעלה מ-180 טייסים ואנשי יחידות עילית הודיעו למפקדיהם בצה"ל על הפסקת התנדבותם. זהו מספר הצפוי לעלות אם תימשך החקיקה בנושא עילת הסבירות, כך נכתב. מה עלינו לחשוב? יש המכנים אותם גיבורים, "חלוצים" (דן חלוץ?) לפני המחנה. בפועל, הם מיעוט שבמיעוט. אכן, הם אחים בדם ולוחמים וחברים לנשק אבל – וכאן האבל מאוד ברור – הם מיעוט שבמיעוט.
עם ישראל, רובו ככולו, מאות אלפי חיילי הסדיר והקבע ואנשי המילואים, מצביעים בגופם – הם הם צה"ל! לא נטשו ולא ינטשו, הם מבינים עד כמה המקום של כל אחת ואחד מהם חשוב, שכל חלק וכל חוליה בשרשרת הזו המגינה על עם ישראל ומדינת ישראל, פשוטו כמשמעו. הם הרוב הדומם, שתיקתו ומעשיו – רועמים: אין לנו ארץ אחרת, ואין לנו צה"ל על תנאי!
צבא העם, והעם
צה"ל הוא צבא העם. בן גוריון קבע עיקרון יסודי זה בתפיסת הביטחון, לא רק בכדי להשיג את מירב משאבי כוח אדם באמצעות גיוס חובה, אלא גם לשמש כ"כור היתוך" לקליטת העלייה והיתוכה לחברה אחת בעלת ערכים "ושפה" משותפים. אבל יש לזה גם היבט נוסף. אם נעשה אנליזה לימים סוערים אלו, המוחים מהווים מיעוט (כמאה וחמישים אלף איש, ואף אם הם כפול שלוש פעמים, הם מהווים מיעוט מול רוב העם שפשוט שותק ודומם, מבלי לנתח את הסיבות הרבות לכך, הוא פשוט ניצח בבחירות, ואין לו צורך להוכיח).
כך, גם אנשי המילואים המסרבים להמשיך ולהתנדב (עוד נרחיב על כך בהמשך), מהווים בעצם שיקוף של העם בצבא. מדובר על מספרים שבמידת הזהירות הנדרשת, לא עולים על עשרות אנשי מילואים פעילים "על אמת", כאלו המשרתים במילואים באופן קבוע, ולא כאלו ששירתו בעבר ("ישראבלוף" זה גם כאן), ואינם פעילים עוד, גם אם לא עברו טקס שחרור סדור וחגיגי מיחידתם במילואים.
העם בחר את נבחריו בבחירות דמוקרטיות ונבחריו החליטו על חקיקת חוקים וקידום רפורמה במערכת המשפט. אפשר לחשוב אחרת, אפשר וצריך להביע דעה אחרת אם ישנה ואפשר כמובן למחות בכל דרך חוקית (ראה מאמרי בראשית המחאות). אבל מה שקורה במדינה בחודשים האחרונים כבר מזמן עבר את מבחן הדמוקרטיה המאפשרת, ומחייב מעבר לדמוקרטיה מתגוננת. קו פרשת המים החוצה את האבחנה הזו עבר ב-2 סוגיות: האחת – הכנסת צה"ל ומערכת הביטחון לוויכוח והקריאה לסרבנות בצה"ל, גם אם משתמשים בשם המולבן "הפסקת התנדבות". הסוגיה השנייה – הקריאות למרי אזרחי ושיבוש החיים של כלל תושבי המדינה, תוך פגיעה בזכויות רבות של הרוב ומעבר על החוק (גם אם הוא לא נאכף- זו עדיין עבירה על החוק).
על מה בעצם הוויכוח? לכל דבר יש הסבר משלו – או שאולי בעצם אין? יש כאן דו-שיח של חירשים, ואפשר להמשיך ולהתווכח, זה גם חשוב. אבל מה אסור לעשות? אסור לקרוא ולפעול לסרב ולשרת בצה"ל, ואסור לקרוא למרי אזרחי. אלו 2 הפעולות שאסור לעשות, ועלינו לגנות אותן ולפעול כנגד הקוראים לעשות זאת, לא משנה מה עשו בעברם הצבאי או האזרחי. יש לעשות זאת בתוקף, באופן ציבורי וכן באופן חוקי על יד גורמי אכיפת החוק בישראל.
הסיכונים לביטחון ישראל – והביטחון הלאומי
צה"ל הוא המגן הבסיסי האמיתי והמוחשי על עם ישראל ומדינת ישראל. ללא צה"ל – אין מדינת ישראל. אולי יהיה עם ישראל, אבל לא במתכונת שאנו רוצים. לכן, כל פגיעה בצה"ל ובשאר מערכות הביטחון – שגם אליהם חדרו קולות הקוראים לסרב (מוסד, שב"כ, משטרה, ואף בחלק מהתעשיות הביטחוניות) – מהווה פגיעה ואיום מהותי ומשמעותי על הביטחון הלאומי היסודי של ישראל.
אפשר לצטט את אמצעי התקשורת של איראן, חיזבאללה וחמאס ולראות כיצד הם מבליטים את הידיעות בתקשורת הישראלית העוסקות במכתבים מאיימים של טייסים ובוגרי יחידות מיוחדות. אפשר להניח שגופי המודיעין באותן מדינות וארגוני טרור בוודאי מניחים הנחות עבודה אופרטיביות בהמשך לידיעות אלו. הנחות עבודה אלו הן שמאפשרות את התגרותו של חיזבאללה בצפון, תוך הנחה פנימית שהקרע בעם וכשירותו של צה"ל נמצאים במצב שמאפשר לנסראללה לקחת סיכונים.
אם זו לא פגיעה בביטחון הלאומי, אז מה כן? אולי הפגיעה הקשה במערכת היחסים עם ארה"ב, משענתה האסטרטגית של ישראל ובת בריתה החשובה. גם שם, הרושם שנוצר כלפי ממשל ביידן הוא שמדינת ישראל הולכת לשנות את ערכיה המשותפים עליהם מבוססת ברית הערכים המשותפת, שאם לא כן, כיצד ניתן להסביר את ההפגנות הרבות (של מיעוט קולני מתוך העם), ואת השלט "ביידן הצל אותנו"? כיצד ניתן להסביר את עמדות הנגד של בכירי מערכת הביטחון (נפגעי "ביבי")? כיצד ניתן להסביר את מכתבי הסרבנות והפסקת ההתנדבות של מיטב הבנים? זו פגיעה משמעותית ואמיתית בביטחון הלאומי של ישראל, ואפשר להמשיך זאת כלפי הכלכלה, יחסי החוץ, ועוד ועוד.
האם צריך להגיע למלחמה בצפון, או חלילה למלחמת אחים בכדי לומר אחר כך היכן טעינו? מדוע לא עצרנו את כדור השלג המתגלגל של הקריאות לסרבנות ולמרי אזרחי בזמן? את המעבר ממחאות חוקיות, דמוקרטיות וחשובות לפגיעה בזכויות ציבורים רבים? את הגלישה להסתה המרדה ואיי אנרכיה בתוך תל אביב (מדורות באיילון הן לא דמוקרטיה במיטבה)?
אז מה עלינו לעשות?
ראשית, עלינו להבין את הנתונים האמיתיים, את המציאות והעובדות ולא את הנדסת התודעה שמוחות יצירתיים מנסים לשרטט לציבור. גרעין המוחים הוא גרעין חזק, אך קטן! אין מחאת מילואימניקים – יש מספר זניח של עשרות מילואימניקים פעילים שאולי לא יתייצבו לקריאה, ומולם יש מאות אלפי משרתים המתייצבים יום יום, בפלוגות בגדודים ובחטיבות, בכל הגזרות ובכל החילות – לשרת בדבר שכנראה צריך להזכיר אותו שוב: צבא הגנה לישראל.
טייסי חיל האויר הם בהחלט ממיטב בנינו, אולם לא רק שלא כולם חתומים או מאיימים שלא להתייצב, מדובר על חלקם הקטן והראוי לגינוי. להזכירם – ה"חוזה" הבלתי כתוב של הטייס עם צה"ל היה שהושקעו בו כספים ומשאבים רבים, הכל בכדי שימשיך לטוס כל זמן שהוא יכול. לא ניתן לקבוצה היושבת על ברז של משאב כה יקר להשתמש נגד צה"ל ב"לוחמה א-קינטית", כלומר שימוש צבאי כנגד מדינת ישראל שלא באמל"ח יורה, אבל הוא האמל"ח הכי חשוב- האנשים.
לצה"ל – מי שלא יתייצב יטופל בחומרה ולא ישוב למילואים! אין "השהייה", אין לנו צבא על תנאי ואין לנו משימות על תנאי. כשנקראים – מתייצבים!
לדרג המדיני – סיום סבב החקיקה הנוכחי. השמש תזרח למחרת וזה הזמן לחבר וללכד את העם. יש לתעדף נושאי עניין אחרים ולהשיב את השפיות למדינה (יוקר המחיה? אתגרי הביטחון? יחסי החוץ? משילות? בריאות?).
למערכת המשפט וליועצת המשפטית – זה הזמן להתעשת, לא רק בכדי לפעול לאכיפת החוק והסדר ולמניעת החמרת הפגיעה בביטחון הלאומי של ישראל ואף מלחמה, אלא גם להחזיר מעט מאמון הציבור במערכת המשפט והצדק.
לתקשורת הישראלית – זה הזמן לא רק "להוריד את המסכה" שתפסה צד, אלא אף מלבה ומאדירה את גילויי הסרבנות. גלו אחריות. דמוקרטיה – כן, פגיעה בביטחון ישראל – לא.
לציבור הישראלי – עם ישראל שרד אלפי שנות גלות וצרות, בכדי להגיע לכאן, למדינת ישראל שלנו, של כולנו, ולא ניתן לאף אחד לכרות את הענף עליו אנו יושבים. הרוב המוחלט דומם, אבל זהו הזמן להשמיע את קול האחדות עם העמידה על עיקרון שלטון הנבחר כחוק, ופועל על פי חוק, תוך שמירה על צה"ל מחוץ לכל ויכוח!
