כשמנתחים את נקודת הרתיחה שהחברה הישראלית הגיעה אליה, עולה שאלה אחת משמעותית: איך יכול להיות שבגלל חקיקה די מינורית בפני עצמה כמו תיקון עילת הסבירות, שאפילו תומכי הרפורמה לא מתלהבים ממנה במיוחד, יש כל כך הרבה אנשים טובים ששירתו במשך שנים רבות וכעת מוכנים לא רק להפסיק לשרת על רקע פוליטי, אלא לעשות זאת במסגרת מאורגנת שהיא מעין מרד קצינים פינת ניסיון הפיכה צבאית?
ונניח שלא רק הסבירות אלא עוד מרכיבים של הרפורמה יעברו. הרי אנחנו עדיין לא נהיה דיקטטורה, אלא – אליבא דמתנגדי הרפורמה – רק בנקודת זינוק נוחה יותר לעבר דיקטטורה אפשרית. לכאורה, היינו מצפים מהמוחים להמתין עד שנגלה באמת סממני דיקטטורה אמיתית כדי למרוד – ואולי המרד היה אפילו גדול יותר והיו מצטרפים אליו עוד אנשים. אבל הם מורדים עכשיו. למה?
התשובה היא, שהאנשים האלה פשוט מפחדים מחצי מהעם שלהם, חלקם אפילו שונאים אותם. הם חושבים שחצי מהעם רק מחכה להזדמנות להשליט פה דיקטטורה דתית דכאנית. אפשר להגיד שהם אפילו מפחדים מחצי מהעם יותר מאשר הם מפחדים מהאויב האמיתי, הקיומי, זה שמסביבנו. אחרת איך אפשר להסביר נכונות של אנשים שתרמו שנים רבות מחייהם לביטחון ישראל לפעול כך?
האם הפחד של המוחים מוצדק? חלקית כן. אי אפשר להתווכח עם כך שהמגזר החרדי ומפלגותיו הם סוגיה מורכבת מבחינת החברה הישראלית: גם פחות נשיאה בנטל הביטחון והכלכלה, גם היסמכות יתר על כספי משלם המסים וגם יומרות לכפות על שאר העם את ערכיהם, שבמקרים רבים בינם ובין דמוקרטיה ליברלית אין דבר וחצי דבר.
חלק מהאנשים גם חוששים מהציונות הדתית ומה"משיחיות", אשר חלק מנבחרי הציבור הזה לא תמיד מבינים כמה היא טריגרית עבור חלק מהחילונים (זה, אגב, די מוזר בעיניי, כיוון שהציונות החילונית המוקדמת הייתה משיחית באותה מידה – וטוב שכך).
ויש כמובן גם את "הביביסטים" וזו נקודה רגישה, שילוב של עניין עדתי, פריפריה מול מרכז ולעיתים גם את תפיסת "הצ'חצ'חים הם בקושי שין גימלים" שעדיין קיימת בשכבות מסוימות. תוסיפו לזה את תפיסת נתניהו כדמון, ההתקבעות על התיקים שלו כפי שתווכו להמונים בתקשורת, את ההרגשה שרק צד אחד הוא "מושחת" (ולא למשל שאולי יש לנו בעיה של מערכת אכיפה שלעתים מוטה פוליטית) ואת העובדה שבכנסת ישראל ובממשלתה לא תמיד יושבים בדיוק העפרונות הכי מחודדים בקלמר – וקיבלנו משבר אמון מטורף בין שבט אחד לשלושה שבטים אחרים.
שבט אחד שנושא בנתח גדול מהנטל הכלכלי והביטחוני של המדינה – שהוא לא רק נטל, אלא גם הרבה מאוד כוח. ועכשיו השבט האחד הזה, במידה מסוימת של צדק, אומר "אני הולך להפעיל את הכוח שלי כדי לשמר את המשטר הקיים שהוא נוח לי, כי הוא מנטרל פוליטית את שלושת השבטים האחרים, שרק רוצים להרוס לי את החיים יותר מאשר שחמאס או חיזבאללה רוצים". אי אפשר להמעיט מעומקו של השבר הזה.
אני חושש שאין דרך לרפא את התחושה – בקרב חלק מהאנשים – שחצי מהעם שלהם הוא ממש אויב. למי שמרגיש ככה אין מה לחפש בצבא, זה ברור.
אשמים אפשר למצוא מכל הצדדים: כוחות חזקים שהשקיעו משאבים רבים לאורך זמן רב כדי להביא אותנו לרגע הזה, פוליטיקאים שיכורי כוח וחסרי אחריות מצד ימין שחיים בסרט, וגם סתם אנשים שחושבים שהשמש זורחת להם מ… ושהם המדינה.
הסכנה הזו היא גם הזדמנות. כן, נשתמש במילה המגונה "חוקה". הדרך היחידה להתגבר על השבר הזה (אולי), היא הסכם – בשלב ראשון בין האזרחים היהודים בלבד – שישריין מצד אחד את הזהות הלאומית-יהודית של המדינה, ומצד שני יקבע את המחויבות לדמוקרטיה וחירות הפרט. אם לא נסכים בינינו על פיסת נייר בסיסי ברוח הזאת, יהיה רע. מאוד.
אחרי שנחתום על דבר כזה – בואו נקרא לו "מסמך בניhה מחדש של אמון בין חלקי העם היהודי בציון", אפשר להתקדם לפרטים של איך בדיוק המנגנונים עובדים (כשברור שהמצב כפי שהוא היום, של שלטון פקידים, אינו מתקבל על הדעת, וכמובן ההבהרה כי האזרחים הלא-יהודים הם אזרחים שווי זכויות – ואולי אפילו חובות?)
חשוב להבהיר – אין פה ביקורת על המחאה עצמה, שהיא לגיטימית ואף מעוררת קנאה בלהט, בארגון וביצירתיות. האמת? גם אין לי ביקורת על איש מילואים שמצפונית קשה לו לשרת – וסוגר את זה בשקט מול מפקדיו. זכותו. אבל מפה עד למהלך מאורגן, בניחוח מאפיוזי של סחיטת הדרג הפוליטי? הלו. קצת הגזמתם.
ולכן תיקון עילת הסבירות חייב לעבור. אסור לממשלה להיכנע למרד מהסוג שמתבשל בצבא, כדי שתהיה תקווה לעתיד הדמוקרטי של הפרויקט הציוני.
