בית המשפט המחוזי בתל־אביב דחה את עתירתה של סייפת שדרשה להכניס אותה לנבחרת ישראל, אף שלא השתתפה בתחרויות מוקדמות עקב לידה בניתוח, וכתוצאה מכך לא עמדה בקריטריונים. היא טענה כי "התקנות פוגעות בחופש העיסוק ומפלות נשים בהיריון", וכי "היא נמצאת בעמדת פתיחה נחותה, פוגענית ומפלה, בהשוואה לספורטאיות אחרות שלא מימשו את זכותן להורות".
השופט רחמים כהן פתח את דבריו במניפסט שלם העוסק בחשיבותו של ה'שוויון המהותי'. לדבריו, כללי השוויון קובעים כי יש להעניק יחס שווה לשווים ויחס שונה לשונים. אף ששונות רלוונטית מצדיקה לכאורה יחס שונה, תפיסת שוויון מתקדמת יותר חותרת לשוויון מהותי, המבטל גם את השונות הרלוונטית. היעדר התייחסות למאפיינים של נשים בהיריון חוטא להגשמת עקרון שוויון הזדמנויות בספורט, קובע השופט, וממליץ לנסח את הכללים מחדש ולבצע "תכנון מערכתי שייקח בחשבון את צרכיהן של הנשים".
משום מה, הדִּיסֶרְטַצְיָה הנרחבת שכתב השופט לא השפיעה על פסק הדין. כהן דחה את העתירה בנימוק הבא: "עסקינן בספורט הישגי, שההישג הספורטיבי הוא הבסיס להתנהלותו. עניינה של עתירה זו הוא… תרגום השוני שבין גברים לנשים בעולם הספורט לנורמות משפטיות. אין זה מתפקידו של ביהמ"ש לקבוע קריטריונים עבור איגוד הסייף בישראל".
בקיצור, תיאורטית השוויון מעל הכול, אבל הנדון כאן איננו חיל השריון או קורס טיס, אלא ספורט מקצועני. כאן צריך לנצח. לכן יתכבד השוויון וימתין בפינה.
