לבת שלי צומחות עכשיו שיניים. זו לא מטפורה מתוחכמת, זה מה שקורה עכשיו בחיים שלי. זה הדבר היחידי שחשוב או רלוונטי. זה התחיל לפני שבוע בערך. חיה התעוררה בלילה בבכי נורא. ניגשתי אליה, הרמתי אותה. חיבקתי אותה. הבאתי לה בקבוק. אבל היא לא הפסיקה לבכות. ניסיתי ללטף אותה. החלפתי לה חיתול. שרתי לה שירים שקטים. אבל היא לא הפסיקה לצרוח. ואני התחלתי להילחץ ומלמלתי בשקט. מה יש לה. ממה היא כל כך סובלת. מה אני אמור לעשות.
בינתיים שירה הגיעה. היא קטפה אותה ממני והתחילה להרגיע אותה, לאט ובעדינות. אבל חיה המשיכה לזעוק, להשתנק ולהאדים מבכי. זה היה נורא. היינו כל כך חסרי אונים. משהו כאב לבת שלנו. הורדנו לה את הפיג'מה כדי לחפש איזה פצע או שערה שנכרכה, עם הפנס של הפלאפון. אבל לא מצאנו כלום. חיה, שלא הבינה למה אנחנו מציקים לה ככה בארבע לפנות בוקר, צרחה אפילו יותר. ודווקא אז, בצרחה ההיא, שירה ראתה בליטה לבנה וקטנה בחניכיים שלה. היא שלחה אל הבליטה אצבע, וליטפה אותה בעדינות. וכשהיא נגעה בשן הנדחקת, חיה פתאום נרגעה.
מאז אותו לילה נורא ועד לכתיבת שורות אלה, חיה סובלת. הפה שלה מלא ברוק. ימיה ולילותיה טרופים. פעם בכמה שעות תוקף אותה כאב מוזר, והיא צורחת בבהלה. אנחנו מנסים לעזור לה. קנינו נשכנים, מרחנו משחות ועיסינו בעדינות. והכול עוזר קצת, אבל לא עוזר מספיק. עובדה. גם אחרי כל המאמצים שלי, חיה סובלת. השיניים שלה צומחות. וכואב לה בחניכיים.
והסבל הזה שלה, הסבל המובהק שלה, מטריף לי את המוח. אני אוכל ארוחת בוקר וחושב על השיניים שלה. אני נוסע לירושלים וחושב על הצווחות שלה. אני יושב מול המחשב וחושב על הדמעות שלה. על איך שהיא מרעידה את השפה התחתונה שלה כשהיא בוכה.
זאת האמת. אחרי כל הרעש והצלצולים, ההרצאות, התסריטים, הפוסטים והסרטים, יש לי רק תפקיד אחד מובהק בעולם הזה. אני צריך להגן על חיה. לשמור עליה. לדאוג שלא יכאב לה. שיהיה לה טוב. והנה, עכשיו כואב לה ואני מוגבל והלום ומושבת. ומתוסכל מתוסכל מתוסכל. אני כל כך מתוסכל שאני בקושי מצליח לתפקד. ומדובר, בסך הכול, בכאב שיניים.
והנה מה שבאמת מלחיץ אותי בימי החניכיים הללו. אם ככה אני מתמוטט כשצומחות לבת שלי שיניים, מה יקרה כשלחיה יכאב באמת. מה יקרה כשיכאב לה בלב. איפה שאי אפשר למרוח משחות או לקנות נשכנים. איזה מין אב אומלל וחסר אונים אהיה כשזה יקרה.
מה אעשה אם יום אחד חבורה של בנות מגעילות יארגנו עליה חרם בכיתה. מה אעשה אם יום אחד יבוא איזה דושבג וישבור לה את הלב. מה אעשה אם המ"כ שלה בטירונות ייתן לה שבת, סתם כי הוא יכול. מה אעשה אם היא תתבאס על הציון שלה בפסיכומטרי. אם תהיה לה בוסית שחצנית ומרושעת. מה אעשה אם יתקוף אותה הדיכאון. מה אעשה אם יום אחד יימאס לה מהאבא הנודניק והחרדתי שלה. מה אעשה. פור גאד סייק. אני רק חושב על כל הסבל הזה, שממתין לבת שלי בסבלנות, והתסכול שב וחונק אותי. יש מצב שהתפקיד הזה גדול עליי.
ולפני יומיים, כשכאבי השיניים העלו לה את החום ולי את סף החרדה, לקחתי את חיה למרפאה. הידיים שלי רעדו כשהרופא בדק אותה. אבל הוא לא התרגש בכלל. אתה צריך לשמוח בשבילה, הוא אמר. צומחות לבת שלך שיניים. היא מתחזקת. עוד מעט היא תוכל לאכול בכוחות עצמה.
אין ספק, אמר הרופא, קצת כואב לה עכשיו. היא קצת בוכה. ויש לה קצת חום. ומלא רוק בפה. זה לא פשוט. היא סובלת בתקופה הזאת. וחשוב שננסה להקל עליה. ועדיין. זה סבל טוב, אתה חייב להבין את זה. השיניים האלה טובות לה. הן מחזקות אותה והופכות אותה ליותר עצמאית. אתה נראה לי לחוץ, הוא אמר. תירגע. הכול בסדר. באמת. תסמוך עליי. זה סבל טוב.
את הדרך הביתה עשיתי בשקט. חיה ישבה בעגלה עם הנשכן בתוך הפה, ואני חשבתי על המילים של הדוקטור החכם. חשבתי על כל פעימות הסבל שהחיים הטיחו בי. על האקסיות שלי. על ההשפלות שספגתי מהבוסית שלי. על ההלוויה של אבא שלי. ועל בדיקת האולטרסאונד הנוראית ההיא. זו קלישאה מתקתקה, אני יודע. אבל זאת האמת. כל ימי הסבל שעברתי הצמיחו לי שיניים. הם חיזקו אותי. והפכו אותי לאדם עצמאי יותר. שמסוגל להתמודד עם החיים.
והשיניים שצומחות עכשיו לבת שלי, ומצערות אותה כל כך, הן בסך הכול משל קטן. שיעור חיים מרהיב, שאני והיא לומדים עכשיו, על בשרה. שיעור נוקב ופשוט, על הדרך המרגשת שבה הסבל, הכאב, הצער והעששת, אמורים להפוך מאסונות למתנות. מטראומות לעצמאויות. מפצעים שותתים, לשיניים חדות. שיעור על אבהות. על רגעי משבר. ועל עצמאות. שיעור דנטלי. אלמנטרי. וחשוב חשוב חשוב.
