הנה ימים באים, ומעגל השנה מפגיש אותנו שוב עם תשעה באב, ועם זיכרון הכאב הצרוף של הקלות הבלתי נסבלת של חורבן שנגרם בידי הנהגה מוסתת, ריקנית, שמונעת בידי תאוות נקם, וחולה בחולי החמור ביותר: חולי רוחני. היום אנו נוהגים להגות את המילה "אליטות" בלעג ואף בתיעוב קל, אבל האמת הפשוטה היא, שעם לא יכול להתקיים ללא הנהגה.
לאליטה יש תפקיד חשוב וקריטי בכינונו של העם ובהובלתו להישגים והצלחות. מתוך עשרות אלפי החלטות המתקבלות מדי יום במשרדיהם של פוליטיקאים, פקידים בכירים, ראשי רשויות, מנהלי קרנות, אנשי תקשורת, אנשי עסקים, בנקאים ועוד, ומתוך מיליוני הפעולות המבוצעות במערכות אלו מדי יום, נוצרת ומתקיימת המדינה.
האליטה היא זו שיותר מכל קבוצה אחרת באוכלוסייה מייצגת את האתוס של החברה, מבין שורותיה היא צמחה. בין חבריה וחברותיה ימנו אלו שהחברה מעריכה מכל, שהישגיהם האישיים והמקצועיים הם מופת של ערכי החברה, ושבהצלחותיהם הם כיננו את החברה.
אותה אליטה אינה רק המייצגת של ערכי החברה, אלא גם זו שאמונה על ייצורם, באמצעות המערכות רבות הכוח שהציבור הפקיד בידיה: מערכת החינוך, התרבות, הצבא, המשטרה, המערכת הכלכלית, המערכת הרפואית, העיתונות, ההגות, הרוח והמשפט. הציבור מסר בידי כל אחת מן המערכות הללו את כוחו, אבל לא על מנת לשרת את האליטה, אלא על מנת שהאליטה תשרת אותו.
קורה לא פעם שהאליטה משתמשת באמון הציבור ובסמכות שהוא מסר לידיה על מנת לשרת אג'נדות שבאות על חשבון הציבור, ואף סותרות את האינטרס הציבורי.
אולמרט הוא נער הפוסטר של הניוון המוסרי והכשל הערכי של חלק מסוים באליטה הישראלית. אחרי שנמצא אשם בשוחד; קרי בניצול של מעמדו הפוליטי ובספסור במשאב הציבורי על מנת להתעשר על חשבון הציבור שבחר בו לשרת בקודש, ואחרי שהשתחרר ממאסר בכלא, אולמרט נראה כמי שיוצא למסע נקמה, והוא מוכן להוריד ביחד אתו את כל הציבור הישראלי, ואת מדינת ישראל, ביגון שאולה.
כבר בראשית המחאה עודד אולמרט שפיכות דמים, כאשר אמר למצלמות: "מה שצריך, זה לעבור לשלב הבא – לשלב המלחמה. ומלחמה לא מנהלים בנאומים, אלא מלחמה מנהלים בקרב פנים אל פנים, ראש בראש, יד ביד". אתמול, בראיון לערוץ האינטרנטי, דמוקרטTV, הוא הוסיף לסדרת ההתבטאויות המטרידה שלו, את הדברים הבאים (ההדגשות הן של הכותבת):
"אני הייתי קורא… למנהיגי העולם, לא להיפגש עם נתניהו, להחרים אותו. אני קורא לארצות הברית של אמריקה לעשות הערכה מחודשת של היחסים עם ישראל, על כל מה שמשתמע מן העניין הזה. מדוע? משום שמי שאוהב את מדינת ישראל חייב להיות נגד ממשלת ישראל".
בהמשך אמר אולמרט "ביידן, אם הוא אוהב את ישראל הוא חייב להיות נגד ממשלת ישראל. הוא בעצם פחות או יותר כבר אמר את זה, אבל הוא צריך לתת לזה ממד מעשי נוסף שזה הודעה על הערכה מחודשת של היחסים עם ישראל על כל מה שמשתמע מזה, כולל בעניינים שהם במוקד החשיבות ותשומת הלב של מדינת ישראל. למה? כדי שיהיה ברור לחבורת ה.. של השבאב האלים שתומך בנתניהו מה המחיר שמדינת ישראל והם ישלמו בהמשך התמיכה במהפכה המשטרית הזו".
אני בספק אם בר קמצא הצליח לנסח אות דבריו לקיסר הרומי באופן ערמומי ובוטה יותר. כאזרחים ישראלים, כולנו יודעים שאין דבר שהוא יותר "במוקד החשיבות ותשומת הלב של מדינת ישראל", מאשר סוגיות ביטחוניות בכלל, וסוגיית הגרעין בפרט.
דברים אלו של אולמרט מצטרפים לתורו של הפרשן היהודי-אמריקני, תום פרידמן, שקורא בטורו בניו-יורק טיימס "להעריך מחדש את הקשרים" של ארה"ב עם ישראל. מי שעוקב אחרי יחסי ישראל ארצות הברית, לא יכול שלא לדמיין את אחורי הקלעים של האירוע. מצד אחד, עיתון שהוא מדורת השבט של המפלגה הדמוקרטית, בכותרת מפוצצת, שלא מצליחה להסתיר את הריק שיש מתחתיה בתוכן הטור עצמו, ואז הפעלת לחץ מאסיבי, פומבי וסמוי, תוך שימוש בכותרת הטור, של בכירים ישראלים לשעבר, להשליך את ישראל מתחת לגלגלי הרכבת האיראנית, וכל זה בטיעון מנצח של מי ש"אוהב את מדינת ישראל".
כאשר האליטה פועלת נגד האינטרס של החברה שמינתה אותה לתפקידה, היא מפרקת את התשתית החברתית המשותפת, שלכתחילה הצמיחה את אותה האליטה. מצב כזה הוא תחילת הסוף של חברה נתונה.
לכן, על החברה הישראלית – על כל חלקיה – להוקיע את דבריו של אולמרט, להפעיל כנגדו את ההגנות הגבוהות ביותר שהחברה העמידה לעצמה, ולשלוח אותו להתמרמר לבד על הכורסה בסלון. אסור להרשות בשום אופן שהאדם הזה ידבר בשמנו.
