ככל שהתארך האשפוז במחלקת ילדים, הלך וגבר זרם העצות. בני משפחה וחברים עם מידה זו או אחרת של ניסיון חיים או גישה לגוגל הנחו אותי לומר לרופאים שיעשו בדיקות דם מקיפות, שיעלו את מינון התרופות, שינסו שיטת טיפול חלופית. לכולם הודיתי בכנות, אבל הוספתי שאני מעדיף לסמוך על מי שלמדו את הנושא עשרים שנה ומתמודדים פה עם מקרים זהים חמש פעמים ביום.
זה לא תמיד קל. אני זוכר רגע צובט לב: אמא לילד בן שלוש מתחננת בפני רופאה בכירה שתחליף לו אנטיביוטיקה כי כבר שלושה ימים החום לא יורד ולילד במיטה ממול החליפו וזה עזר בתוך 24 שעות. הרופאה מסבירה לה פעם אחר פעם שזה לא אותו המקרה ושהחלפת האנטיביוטיקה לא תועיל כאן, אבל אמא היא אמא, וילד זה ילד, והיא מסיימת בסוף את השיחה בדמעות שיש בהן גם כעס מלבד עצם הכאב.
אני לא שופט אותה, ואולי במצב דומה של מתח ותסכול הייתי נוהג כמותה, אבל גם כשהימים נקפו מעולם לא התווכחתי עם רופא. לא כי אני צדיק גדול, אלא כי ידעתי שלא תהיה בכך תועלת. הוא מבין בתחום. ואני לא. לו יש כלים להחליט מה יהיה הכי טוב לילדה שלי, ולי לא. וכמי שלא מבין בתחום, הבחירה היחידה שבידיי היא במי מהמומחים לתת אמון.
העולם מלא ידע מורכב ומסועף, ואנשים שלמדו שנים כדי להחזיק אותו. ובעולם של התמקצעות ספציפית אין מקום להדיוטות
אמון שמתבסס על הכרה בכך שיש לו שני דברים: רצון לעזור, ויכולת לעשות זאת. לכן וידאתי שבתי מטופלת בידי אנשי מקצוע מנוסים, ושהם מלאי רצון ומוטיבציה להיטיב עמה כמיטב יכולתם. וזהו. בזה פחות או יותר תם תפקידי. בזה, וגם בהתרעה, באינטואיציה של הורה, אם המצב מחמיר או משתפר ואם משהו נראה לי לא בסדר.
העולם מלא ידע מורכב ומסועף, ואנשים שלמדו שנים כדי להחזיק אותו. ובעולם של התמקצעות ספציפית אין מקום להדיוטות. לכן בשאלות הלכתיות שדורשות ידע מקצועי, רפואי או נפשי, משפטי או טכנולוגי, לעולם איני מביע עמדה בלי חוות דעת של מומחה. ומאידך, בתחומים המצומצמים מאוד, בעיקר בתחום ההלכה, שבהם אני אחד מהמחזיקים בידע הרלוונטי, קשה לי לקבל ביקורת ממי שלא מצוי בתחום. לא נראה לך שהסכמי קדם־נישואין תקפים לפי ההלכה? ראית את תשובת הרשב"א ותשובת מהרשד"ם ואת שו"ת התשב"ץ ואת שו"ת מהריט"ץ, שאתה אומר שלא נראה לך?
ככל שהזמנים סוערים אני חש דחף הולך וגובר, מבחוץ ומבפנים, להביע עמדה לגבי הרפורמה. ולמרות זאת אני מתעקש לומר שאין ואי אפשר גם שתהיה לי עמדה כזאת. רפורמה משפטית היא לא פיזיקה קוונטית אבל גם לא משחק ילדים. כדי להבין את הרעיונות הבסיסיים שלה דרוש שיטוט קצר בוויקיפדיה. אבל כדי להביע עמדה של ממש דרושה הבנה מעמיקה של החלופות והיכרות עם משפט בינלאומי ומודלים של מנגנוני איזון בין רשויות. ולכן גם במקרה הזה, לי, באופן אישי, אין הרבה ברירה מלבד למצוא במי לתת אמון.
אין לי אמון בממשלה הנוכחית כמכלול, בלי לחרוץ משפט על כל אחד מחבריה. אני חושב שחלקים גדולים שלה שמים לנגד עיניהם טובה של מגזר או של קבוצה ספציפית מעל טובת המדינה; או שטובת המדינה כפי שהיא נראית בעיניהם שונה מאוד מחזון המדינה היהודית והדמוקרטית כפי שאני רואה אותו. בד בבד גם אין לי אמון בחלק גדול ממנהיגי המחאה. אני חושב שרבים מהם מערבים את הנושא המשפטי בהרבה נושאים אחרים ומנצלים את המצב לכל מיני אג'נדות לא כל כך קשורות.
במי יש לי אמון? יש לי אמון במומחים. בנעם סולברג, בגידי ספיר, ביובל אלבשן, בדניאל פרידמן ובנטע ברק־קורן, ימחלו לי כולם על השמטת התארים. וכן, גם בפורום קהלת ובמכון הישראלי לדמוקרטיה. וממה שאני מבין, לו הדבר תלוי בהם, כבר מזמן היו מוצאים נוסח פשרה שהיה מוסכם על הצדדים כולם. לכן אינני מתאמץ כבר לגבש עמדה בעד או נגד הרפורמה. אני רק מבקש ממנהיגי כל הצדדים שיחזירו את הכוחות הנבונים והשקולים אל שולחן הדיונים. ושישתדלו מאוד להשיב לרחובות את האמון. זה שבלעדיו, כך מספרים, חרבה ירושלים.
