צ'רצ'יל אמר שפייסן הוא אדם שמאכיל תנין, בתקווה שהתנין יאכל אותו אחרון. אבל מה החלופה הרצויה? אם האויב הוא היטלר צריך לגלות נחישות קנאית, ולא להיכנע אפילו במילימטר. אבל מה אם מדובר, להבדיל, בעימות רגיל בתוך המשפחה? ברור שלא נלחמים בבני משפחה עד מוות. אך האם בין קרובים צריך תמיד להיכנע לכל דרישה תקיפה?
בימי בין המצרים רודף אותנו כרוח רפאים זכר שורפי האסמים מימי בית שני. מתחשק למרוט את שערות הראש לנוכח המאבק הפנימי המיותר והעלוב אל מול פני האויב הרומאי. השאלה האמיתית והקשה היא מה אמור לעשות אדם שאחיו תוקף אותו. האם תמיד צריך להיכנע? מנחם בגין עשה זאת בנסיבות קיצוניות, לאחר שיוצאי הפלמ"ח ירו עליו ועל חבריו באונייה "אלטלנה". בגין זעק אז בדמעות: "רק לא מלחמת אחים". כך ראוי לנהוג במצבי קיצון כאלו; עדיף להפסיד מאשר לירות באח. אך אסור שההתנהלות השגרתית תהיה כניעה בפני כל איום. אי אפשר לחיות יחד לאורך זמן אם כל איום תוקפני של אח הופך מיד לקלף מנצח.
אז איך אנחנו אמורים לנהוג היום? הרפורמה במשפט חשובה, אבל אחדות ישראל חשובה הרבה יותר. האם זה אומר שצריך לגנוז מיד כל שאיפה לתקן את מערכת המשפט? בהחלט לא. אם אחד מבני המשפחה זועם על החלטה משפחתית ומתחיל לזרוק צלחות במטבח, לא יהיה טוב להיכנע לכל גחמותיו. צריך להגיב בשתי רמות שונות: לקטוע נחרצות את ההתנהלות האלימה, ולצד זאת לנסות לברר איפה טעינו, אם אחד מאחינו הגיע להתנהגות קיצונית כזו. כך אני חושב גם על תיקון מערכת המשפט: את הפיסות המעטות שנותרו מהרפורמה צריך לקדם, בזהירות אך גם בנחישות. לצד זאת, אנחנו חייבים לנסות לברר איך הגענו למצב הזה. על עצמי אני יכול לומר שנכשלתי כאן בהכרת המצב הפסיכולוגי והחברתי של אחינו תומכי השמאל.
לפני כ־25 שנה הזמין אותי אורי אליצור בפעם הראשונה לישיבת מערכת של כתב העת המיתולוגי "נקודה". ישבתי בין הענקים – אורבך, אליצור, סגל וכל האחרים – ולא העזתי לפתוח את הפה. אורי העורך שאל אם יש לי איזה רעיון לכתבה לגיליון הבא. אמרתי: "אולי משהו על מערכת המשפט". אורי העניק לי שיעור ראשון בתקשורת, והשיב: "כתבות לא עושים על מערכת. תחשוב על היבט מאוד ספציפי".
אני מספר את הסיפור הזה רק בגלל היבט מאוד ספציפי שלו: כדי לציין שכבר יותר מרבע מאה אני קורא וחושב וכותב על מערכת המשפט. כשהתחלתי לשוחח עם מפגינים נגד הרפורמה, העובדה הראשונה שגיליתי הייתה שזה לא נכון לגביהם. מערכת המשפט מעולם לא עניינה אותם, וגם היום רבים מהם לא בקיאים בה. אפשר להבין את זה. מי שמערכת המשפט פינקה אותו עד עכשיו לא טרח לעסוק בה. אפילו היום, מנהיגי המוחים לא תמיד בקיאים בפרטי הרפורמה.
זה טיעון חזק נגדם, אך במבט שני הבנתי שזה גם טיעון נגדי. מבחינתם הרפורמה במשפט היא רק טריגר, הקש ששבר את גב הגמל. ואני בכלל לא שמתי לב שהגב הזה כל כך עמוס. יש בישראל ציבור גדול שמתבונן בפחד בעליית החרדים והכהניסטים, שרואה את הדמוגרפיה המשתנה, שמקשיב לניסוחים תוקפניים בשולי מחנה הימין ומרגיש שמגדירים את הישראליוּת מחדש – בלעדיו. את החשש ההיסטרי ממדינת הלכה אפשר להפריך, אך קשה הרבה יותר להפריך את התחושה שהולידה אותו. אני מודה שלא העליתי בדעתי שתומכי האופוזיציה נמצאים במקום הנפשי הזה. נדמה לי שגם יריב לוין ושמחה רוטמן לא העלו זאת בדעתם. מה שאנחנו ראינו בו תיקון נחוץ במערכת המשפט, יריבינו הפוליטיים פירשו בתור הסתערות כוללת עליהם ועל ערכיהם.
המצב דורש מאיתנו זהירות רבה: אסור לנו להתריס, אך אסור גם להיכנע. אם נמחק כל שריד לרפורמה, שום ממשלה בישראל לא תצליח להוביל שום מהלך בעשרים השנים הבאות. הרי תמיד יימצא מישהו שישמח לחסום בתגובה את נתב"ג.
פעם דיבר הרב אלחנן וסרמן הי"ד בלהט נגד הציונים, המתגרים באומות בעולם. השיב לו הרב חיים עוזר: גם עם ישראל הוא אומה, וגם בו אסור להתגרות. באופן דומה, אסור לנו לרמוס שום שבט מעם ישראל, אך כדאי לזכור שגם אנחנו־עצמנו שבט, וגם עלינו צריך להגן מרמיסה. התמרון המורכב הזה אינו קל, מנהיגינו, אבל אתם אלו שביקשתם להיבחר להנהגת העם היהודי. תנהיגו.
