בכל שבוע כשאני מתיישב מול המחשב לכתוב את הטור הזה שלי, אני עורך לעצמי טקס קטן, אני מתיישב מול המסמך הלבן, מביט כמה שניות בדף הריק ובסמן המהבהב, ואז עוצם את העיניים, ולוקח שלוש נשימות עמוקות, וכשאני נושם אותן אני חושב לעצמי, מה עבר עליי השבוע, איפה הלב שלי נטוע עכשיו, על מה אני רוצה לכתוב. וכמעט בכל שבוע, בתוך שלוש נשימות, הגוף יודע, והלב יודע, על מה צריך לכתוב עכשיו. אז אני פותח את העיניים, כותב במאמץ גדול, במשך דקות ארוכות וקשות, את הפִּסקה הראשונה של הטור, ומשם, בדרך כלל, העסק ממשיך לזרום.
וכשהתיישבתי לכתוב את הטור הזה שאתם קוראים עכשיו, כשעצמתי עיניים, קפצו לי שני סיפורים. אחד עצוב מאוד, ואחד מרגש מאוד. הסיפור העצוב קשור לתקופה שבה אנחנו נמצאים עכשיו, שהיא תקופה מחנאית ומתוחה, אלימה ויוקדת. הכול התחיל כשפרסמתי פוסט בפייסבוק, פוסט שתומך בהחלטה של ארנון סגל לתרום כליה ולהציל חיים של אדם אחר. כתבתי שם שהמצב בישראל כל כך קשה, שאפילו איש שתורם איבר כדי להציל אדם אחר – הופך לאיש שנוי במחלוקת. התנסחתי, לדעתי, בצורה מכובדת ומכבדת, עדינה וזהירה. הבהרתי בפוסט הזה שאני מתנגד לגזענות. והבהרתי גם שהמעשה של סגל הוא מעשה אצילי ומעורר השראה ושבעיניי הוא איש טוב.
הפוסט זכה להרבה תגובות ושיתופים, חלקם היו של אנשים שהסכימו איתי. אבל לא מעט אנשים, אנשים שאני אוהב ומעריך, ואפילו מעריץ, ממש תקפו אותי. במאי קולנוע אחד שאני אוהב בכל ליבי, שיתף את הפוסט שלי וכתב עליו ועליי מילים ששברו לי את הלב. ובתגובות לפוסט שלו, ראיתי לא מעט אנשים שאני אוהב, מתעשיית הקולנוע הישראלית הקטנה והמצומצמת, חברים שלי, מורים שלי, תוקפים אותי באופן אישי. זאת הפעם הראשונה שהרגשתי את התוקפנות השמאלנית־ליברלית על בשרי. אנחנו בתקופה כזאת של חרמות ונידויים, ואני חוויתי השבוע חרם קטן רק בגלל שכתבתי שבן אדם שתורם כליה הוא בן אדם טוב. זה הסיפור העצוב שקפץ לי, שעליו הרגשתי שאני רוצה לכתוב.
והסיפור השני, הוא מין רגע בעולם, דק ופשוט. לפני כמה ימים נפגשתי עם חברי הילדות שלי בירושלים. ישבנו בפאב ושתינו בירה ודיברנו על החיים. ובשלב מסוים הצעתי לחברים שנעשה סבב, שכל אחד יגיד מה הכותרת הראשית של החיים שלו כרגע, ומה כותרת המשנה שלו, והחברים שלי זרמו איתי ובאמת הסבב התחיל. כל אחד סיפר מה שלומו, במה הוא טרוד, במה הוא עסוק, מה הדבר הגדול שקורה בחיים שלו עכשיו. אני למשל סיפרתי להם שבעוד שבוע אנחנו עוברים לדירה החדשה שלנו בשכונת יד אליהו בתל־אביב! קולולולולו איזה התרגשות אני עוד אכתוב על זה כמו שצריך, אל תדאגו.
וחבר אחד סיפר שהוא עכשיו בבית, מגדל את הבן שלו, הוא בנוכחות ביתית אינטנסיבית, לראשונה בחייו. זו הכותרת שלו. וחבר אחר סיפר שהוא בטירוף של חיפושי דירה בירושלים.
וכשהגענו לחבר האחרון, נקרא לו אהוד לצורך העניין, הוא סיפר לנו על רגע מרגש שהיה לו השבוע. לפני שנה וחצי בערך, אהוד עבר משבר נפשי, היו לו צרות בעבודה, וצרות בלב, והתפרצה לו מחלה, החיים מחצו אותו לרגע, כמו שהם יודעים לעשות לפעמים. וכשהמצב שלו בגוף ובנפש החמיר, הוא התחיל ללכת לטיפול אצל פסיכולוג חכם לב, שראה אותו ועזר לו להשתקם. ואחרי שנה ארוכה ומרגשת, הפסיכולוג אמר לאהוד שלדעתו אפשר לעצור את הטיפול לעת עתה, כי הטיפול נשא פירות. אהוד עבר תהליך ועכשיו הוא בטוב, סוף סוף, עכשיו הוא בטוב. והסיפור הוא שהשבוע, אהוד נסע עם האופניים שלו בירושלים, ובזמן שהוא נסע, הוא חשב לעצמו, וואלה, אני ממש בטוב, אני אוהב את החיים שלי. והמחשבה הזו כל כך ריגשה אותו, שהוא החליט לעצור את הנסיעה, ולרדת מהאופניים, ולשלוח לפסיכולוג האהוב שלו הקלטה ארוכה ומרגשת. הוא תיאר את המצב הנפשי שלו כרגע. והוא אמר לפסיכולוג שלו תודה, על העזרה שהוא העניק לו, ברגע השפל של חייו.
וזהו. זה היה הסיפור של אהוד. כששמעתי אותו הרגשתי שהלב שלי ממש מתנפח מאהבה. זה נכון, סיפורים כאלה בדרך כלל לא תופסים כותרות ראשיות. עורכי העיתונים מעדיפים לדווח על איומי הסרבנות ועל עילת הסבירות. אבל אם תשאלו אותי – הסיפור הזה, שבו בחור אחד יורד מהאופניים כדי לשלוח הקלטת תודה לפסיכולוג שלו, צריך לפתוח את כל המהדורות. אלה הסיפורים שאנחנו צריכים לשמוע כל היום, כל הזמן. זאת דעתי.
כשהתיישבתי לכתוב את הטור הזה לא ידעתי על איזה סיפור אני רוצה לכתוב. רציתי לספר על ההתנפלות המבאסת שחוויתי השבוע בפייסבוק. אבל רציתי גם לכתוב על הסיפור הזה של אהוד. ולא ידעתי מה יותר חשוב, לא ידעתי מה יותר מתאים. אז שלחתי הודעה קולית לשרון, המאיירת האהובה והחכמה שלי. סיפרתי לה את שני הסיפורים בקצרה, ושאלתי אותה, באיזה סיפור לבחור. ושרון ענתה לי, אחרי כמה דקות, תבחר בטור שיפזר הכי הרבה חסד בעולם. זה מה שהיא כתבה, כפרה עליה. וגם את הסיפור הקטן הזה ראוי לכתוב. שכוייח.
