סדר א׳ של יאיר היה לשם דבר. הוא היה נכנס לבית המדרש בתשע ורבע, בדרך אל הסטנדר שלו הוא היה אוסף מהמדף את קובץ המפרשים עב הכרס ועוד כמה ספרי אחרונים רלוונטיים לסוגיה הנלמדת ומתיישב במקומו הקבוע בקצה השורה השלישית מקדימה. החברותא שלו, יוני, היה מגיע בדרך כלל בעשר הדקות שאחרי.
יאיר ויוני היו חברותא מיתולוגית בסדר א׳. כל הישיבה ידעה על החברותא שלהם. שנים הם למדו יחד בלי להיפרד, ואם היית שואל אותם הם היו מסבירים לך שחברותא טובה היא כמו זוגיות טובה: סימביוזה מוחלטת. עם הזמן אתה לומד להכיר טוב־טוב את בן הזוג שלך, את החוזקות והחולשות שלו, את הסברות שהוא אוהב לומר, את הלך החשיבה הלוגית שלו.
והדבר החשוב ביותר הוא כמובן פירות הלימוד: הבהירות המוחלטת בגפ״ת (גמרא, פירוש רש״י, תוספות), מגוון השיטות, הקושיות המתבקשות ואלה שפחות, התירוצים המפורסמים ואלה שפחות. המושגים הקלאסיים בדברי הראשונים, ההגדרות והגדרים, פלפולי האחרונים ואפילו מהלכים מחודשים של ראשי ישיבות מהדור האחרון. הרי כל מי שלמד בישיבה יודע שיש פעולה אקטיבית של לימוד ויש מושג של ״לדעת ללמוד״, שהוא שונה מסתם ללמוד. לדעת ללמוד הוא מושג שבא לתאר מערכת שלמה של פעולות, התנהגויות וכישרונות מולדים ונרכשים שקצת קשה להסביר במילים.
יאיר היה אחד שיודע ללמוד. במובן הכי עמוק ובצורה הכי עילית שיכולה להיות, ויוני היה הפרטנר המושלם והמשלים לזה. מתישהו באמצע הסדר, יוני היה קם ומסובב את הסטנדר עם הפנים ליאיר ונעמד מולו וזה היה סימן לכך שהרוחות מתלהטות ביניהם והאגודלים שלהם היו נשלפים ומתנפנפים ביתר שאת והקולות היו רמים יותר. לפעמים היה אפשר לראות תור של בחורים משתרך ליד המקום של יאיר ויוני, והבחורים האלה היו באים לשאול אותם שאלות בלימוד או סתם לדבר איתם בלימוד על הסוגיה ולחדד נקודות הדורשות חידוד.
והיו רגעי שיא שבהם ראש הישיבה בכבודו ובעצמו היה קם ממקום מושבו ב"מזרח", נוטל את משקפיו, מגרד עם המוט באוזן, מכחכח בגרון, מיישר את הפראק ומסמן ליאיר לגשת אליו. ויאיר כמובן היה קם מיד ביראת כבוד וניגש לראש־ישיבה שהיה מתחיל לדבר עם יאיר בלימוד ומתענג על כל רגע. לפעמים זה היה די שקוף שראש הישיבה קורא לו כדי להבין בעצמו דברים סתומים או לא מספיק ברורים שליאיר היו כמונחים בקופסה.
בשתים־עשרה וחצי, אחרי שלוש שעות לימוד רצופות, יאיר ויוני היו מדפדפים בספרים לעמוד הראשון שלהם, שזה מין סימן כזה שמעיד שדעתם לחזור, יוצאים מבית המדרש, מכינים קפה ושותים אותו בעמידה מול החלון בקומה שמעל בית המדרש. יאיר היה מעשן סיגריה טיים ויוני היה מעשן פסיבי. לפעמים תוך כדי הקפה והסיגריה הם היו ממשיכים לדבר בלימוד אבל לרוב הם היו פשוט שותים ושותקים.
עד שיום אחד בזמן הזה של הקפה והסיגריה יוני פתאום שאל את יאיר, תגיד יאיר, פעם חשבת על מה שאנחנו עושים כל בוקר? ויאיר לגם לגימה ארוכה מהקפה ושאל, מזתומרת? ויוני חזר ושאל, שאלתי אם אי פעם חשבת על מה שאנחנו עושים בכל בוקר או שאתה פשוט עושה את זה כי אתה רגיל או סתם כי אתה אוהב? ויאיר שתק והרהר רגע בשאלה של יוני ואז אמר, לא יודע. אבל מה זה משנה? אנחנו עושים את זה וזהו. אנחנו לומדים. אין דבר חשוב ונעלה מזה, לא? ויוני הנהן בהסכמה ואמר, כן ברור, ברור.
אבל אז ביום המחרת בשעת הקפה הקבועה שלהם יוני שוב שאל את יאיר, תגיד יואיר, לא מתחשק לך לפעמים להשקיע את כל האנרגיות של הלימוד במשהו שהוא קצת יותר תכלס? ויאיר שוב לגם גלימה ארוכה מהקפה ושתק דקה ארוכה ואז אמר, מה זה לימוד שהוא תכלס בעיניך? ויוני חשב ואמר, לא יודע, אולי לימוד שהוא הלכה למעשה, הלכות שבת נגיד, או סתם לימוד פרקטי יותר שיעזור לי להיות מחובר לתפילה, או להיות עובד השם טוב יותר, או בן אדם טוב יותר, לא יודע. כאילו ״האישה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, שלום בינו לבינה ושלום בעולם, ובאתה ואמרה מת בעלי תינשא״ זה מרתק, אבל אני לא יודע עד כמה זה נוגע אליי, ליוני בן יחזקאל עוזרי, אתה מבין? ויאיר שתק במשך דקות ארוכות ואז אמר, אני שומע מה שאתה אומר יוני, שנחזור לבית מדרש?
