ביום רביעי שעבר יצאתי לסופר לסבב השלמות. קצת חלב, קצת לחם, קצת פירות וירקות – קניות בסיסיות כאלה. החשבון הסתיים ב־300 שקל. בדרך לקופה ראיתי אמא ששולחת את הבת שלה להחזיר קופסה של חמוצים אחרי שהבינה כמה הם עולים. "אז מה נשים בסלט טונה?" שאלה אותה הילדה, והאמא ענתה: "נעשה סלט טונה בלי חמוצים".
מיום ליום אני שומעת על אנשים שסל הקניות שלהם הצטמצם. "הפסקנו לקנות ענבים", הם אומרים לי, "אנחנו לא מגישים יותר בשר בקר בשבת".
כשהייתי קטנה החלום של הוריי היה "לסדר אותנו". הם חסכו שקל לשקל, וכשהתחתנו חיכה לנו סכום יפה שעזר לנו להתחיל את החיים. באופן טבעי הייתי רוצה להעביר את המקל הזה גם לילדים שלי, אבל אני יודעת שגם אם אעבור לגור באוהל ואחיה בסגפנות, רבע דירה לרבע ילד לא יהיה לי לתת.
מעל גבנו מונחת משכנתה ענקית שנסיים לשלם קרוב לגיל שישים. הפנסיות שלנו לא מתקרבות בתנאיהן לפנסיות של ההורים שלנו. המעון של הילדה חונק אותנו באלפי שקלים בחודש, כמוהו גם התשלומים לצהרונים, החשמל שהתייקר, ביטוחי הרכב ושירותי הרפואה במדינה שלנו, שהפכה למדינת השר"פ. לא משנה כמה קשה אנחנו עובדים וכמה אנחנו מרוויחים – הכסף שלנו נבלע בתוך גל ההתייקרויות.
יש לי חברים בני ארבעים ומעלה שכבר השלימו עם העובדה שלעולם לא יגיעו לבית. הם מתגלגלים משכירות לשכירות, בכל פעם מעיפים אותם מדירה אחת לדירה אחרת. אחרים עברו לגור באיזו יחידה אצל ההורים. יותר מפעם אחת שמעתי מזוגות שהם פתחו קרנות ושחררו כספי פיצויים כדי לסגור את החודש.
חברה אחרת סיפרה לי שהיא במינוס שהיא לא מצליחה להיחלץ ממנו, ומשלמת באשראי כדי לדחות הוצאות. "לראשונה בחיי", אמרה, "אני חשה ענייה".
הורינו גידלו אותנו להיות אנשים חולמים, ואיכשהו החלומות התרסקו אל חללי העבודה של העבדות המודרנית, כאשר פסגת שאיפותינו מסתכמת היום בפנטזיות על כרטיס תן ביס ותלושים לחג. כאילו כולנו השלמנו עם המציאות העגומה שהולכת ומתבהרת לנגד עינינו: לילדים שלנו אין כאן עתיד כלכלי.
לפני הבחירות הגיע השר עמיחי שיקלי מהליכוד לחוג בית אצלנו ביישוב. הלכתי לשמוע אותו. בכל זאת, אדם שאני מעריכה. הוא דיבר על משילות, על הבדואים בנגב, על כל מיני נושאים מדיניים. בסוף הערב ניגשתי לאחד מעוזריו ואמרתי לו: "אתה יודע, התפלאתי לגלות שלא נאמרה כאן מילה על יוקר המחיה. הנושא הזה לא מעסיק אתכם? הוא לא עניין של המצביעים שלכם? אין לי ספק שבחוגי בית של השמאל הנושא הזה עולה שוב ושוב, אז למה לא כאן?"
אני לא יודעת מתי השתרשה התפיסה הזו, אולי היא יושבת על זיכרונות טראומטיים מהמחאה החברתית, מתישהו באבולוציה הפוליטית התכנסנו לתוך חשיבה שיוקר המחיה הוא עסק לשמאלנים. למה בעצם? מה, ימנים לא צריכים לסגור את החודש?
מאז שאני זוכרת את עצמי הצבעתי לממשלות ימין. כשעשיתי את זה הסתמכתי על שתי הבטחות קבועות – שקט מדיני וביטחון כלכלי. זה היה הטיקט של הליכוד לאורך השנים. זה היה הטיקט של נתניהו. האמנתי שהימין יסדר לנו את שני הביטחונות האלה – היום שניהם כבר לא קיימים. לפעמים אני שואלת את עצמי מה נשאר? מה ההצדקה להמשיך לתמוך בממשלה הזו?
השקר הכי גדול של ממשלת נתניהו הוא שהיא הצליחה לשכנע גם את תומכיה וגם את מתנגדיה שהסוגיה הכי אקוטית פה היא העניין המשפטי. כך היא גורמת לציבור שלם להתעלם ממה שבאמת מוריד אותו על הברכיים, והוא המצב הכלכלי המזוויע. את מי מעניינת הרפורמה; מה אכפת לי איך יבחרו שופטים אם אני לא יודעת איך אני סוגרת את החודש?
על זה אני מוכנה לצאת לרחובות. על זה אני מוכנה לחטוף מכת"זית. יסלחו לי הצדקנים, אבל העתיד של הילדים שלי מעסיק אותי כרגע קצת יותר. והוא תלוי בשאלה האם תהיה כאן תחרות הוגנת. הוא תלוי בשאלה כמה יעלו להם טיטולים ומגבונים. הוא תלוי בשאלה האם הם יוכלו להתפרנס ולחיות כאן בכבוד.
אני רוצה לדעת מה ממשלות הימין שהצבעתי להן כל השנים מתכננות עבור הילדים שלי. למישהו יש תשובה לשאלה הזו?
