הרבה שנים שי המבר נחשבה להבטחה, מהימים התמימים והעליזים של "בית הספר למוזיקה", דרך האלבום הראשון שהוציאה בגיל 17 ועד ההתמודדות ב"הכוכב הבא". בכל שנה שחולפת היא מקיימת את ההבטחה עוד קצת. כעת הגיע תורו של האלבום השני שלה, "כל החלומות", שבמובנים רבים משקף את שנות ההתבגרות שלה מול המיקרופון.
זה לא סוד גדול שתוכניות ריאליטי־מוזיקה, עם כל אבק הכוכבים שלהן, עלולות לסובב את הראש של האמנים הצעירים שמקבלים מנות פרסום גדולות, גדולות מדי, ולמחרת חוזרים לאלמוניות שהגיעו ממנה. אבל עם מינוף טוב, עבודה קשה ואמנות טובה, התוכניות האלה יכולות גם להיות המקפצה הטובה ביותר שאמן יכול לבקש.
המבר היא בין המעטים שתרגמו את ההופעה על המסך הקטן להצלחה, אלה שידעו לחבק את הבמה שניתנה להם ולהפיק ממנה את המיטב גם אחרי שהאורות כבו – וזה ניכר באלבום החדש. היא כותבת, מלחינה, שרה ומפרסמת שירים, וחוץ מזה היא גם יצרה לעצמה מעטפת שתומכת ביצירה שלה. העובדה שקרן פלס, שאותה הכירה כילדה בבית הספר למוזיקה והתחברה אליה שוב בכוכב הבא, הייתה אחראית על הניהול האמנותי של האלבום זו רק דוגמה לכך.
עם האלבום והסינגלים שפרסמה לפניו, המבר מוכיחה נקודה חשובה לגבי הזירה שהיא פועלת בה. אולי היא גם תשתיק לרגע קצר את המצקצקים על דור הטיקטוק הרדוד וקצר הרוח. הקהל שלה צעיר, ותוכיח ההשתלבות של הסינגלים "אלי את לי פריז" ו"חייאתי" במצעדים ובראש רשימות ההשמעה, בין נועה קירל לעדן חסון, והסאונד של השיר "יונתן" שנהיה ויראלי בסרטוני טיקטוק. פרטי הטריוויה האלה לא מספרים רק על ההצלחה של המבר אלא על הקהל שלה והטעם המוזיקלי שלו. הם מספרים שיש גם צרכנים צעירים לטקסטים בעלי משמעות, כאלה עם דימויים מורכבים שמדברים על סוגיות כבדות משקל יותר מתיק קטן או אולסטר וגופיות.
עם עולם דימויים רחב, סאבטקסט וכתיבה שחושפת טפח ומסתירה טפחיים, השירים של המבר נוגעים בנקודות שונות בנפשה של אישה צעירה. השיר "כל החלומות" מספר על המחיר שגובה הגשמת חלומות גדולים ונוצצים, ועל המתח המובנה בין המלאות והגאווה אחרי שהווי מסומן ליד משימה שהושלמה ובין הפשטות הטובה שנמצאת במקום שלא נקשרים בו כתרים. השיר מעלה במפורש את שני היסודות המרכזיים של האלבום: עיר וחלומות. בעיר שמגשימים בה חלומות אי אפשר לרקום אותם. אפשר לשמוע איך המבר כותבת במחברת של הילדה המדברית ממצפה־רמון, שמבקשת לברוח מההצגה התל־אביבית, מהחיים העשויים לפרטי פרטים, מהסטנדרטים הנדרשים – ובו זמנית לקבל את התפקיד הראשי באותו התיאטרון בדיוק.
הסיפור הזה חורז שיר ועוד שיר, ורץ גם ב"הלכתי מהעיר הזאת" ו"בהבלי העולם הזה", שנכתב בהשראת תורתו של רבי נחמן ומבטא יפה את הניסיון האנושי הפשוט לשמוע את א־לוהים שר לנו בשעת משבר. בכלל, השעות החשוכות והנחמות הקטנות שזורות בשירים של המבר. היא מפחדת ובודדה, מבקשת אהבה ומנגנת געגועים ובקשות כמוסות. המבר מצליחה לנסח במילים ארציות ופשוטות מחשבות כואבות ורגשות שנטווים בעדינות. לרוב ניכרת בשירים הללו כנות, אבל מעת לעת יש גם גלישה קלה לאזורי הקיטש, שמעוררת איזו נסיגה לאחור.
בין הרצועות מסתתרים שני שירים יוצאי דופן, כל אחד בדרכו. האחד הוא גרסה לשיר היפהפה של לאה גולדברג "ימים לבנים", שעיבד ניר מימון, האחראי גם על הניהול המוזיקלי של כל האלבום. הביצוע נותן כבוד למילים וגם ללחן של שלמה יידוב, שזו מעלה גדולה, אבל אולי היה אפשר להעז לשחק איתו קצת יותר.
השיר השני הוא "שיר ליואל", שנראה שנכתב בעקבות הרצח הקשה של הנער יואל להנגהל, עולה חדש בן קהילת בני המנשה, שהותקף בידי קבוצת צעירים. זו פרשייה מחרידה, והמבר, מנקודת מבטה האישית על מה שזעזע אותה ואת העיסוק בבעיות האישיות שלה, מאירה על הפינה החשוכה של כאב המשפחה, של האמא שכבר אין לה בן לחכות לו ושל החלומות שכבר לא ייחלמו.
ב"כל החלומות" המבר מפזרת פירורים מההתבגרות הפנימית והמוזיקלית שלה. בשביל הזה, שהיא מסמנת, אפשר לשמוע שהיא כבר לא הילדה הקטנה והמתוקה עם הקול היפה, אלא אישה וזמרת שעובדת קשה כדי להביא לבמה את הלב שלה, מוגש כיצירה לא שלמה אלה תהליכית ומתפתחת.
