השבוע הבחנתי שעבר עשור מאז שהתחלתי לתרגל יוגה. למי אכפת, אתם שואלים? צודקים. לאדם נורמטיבי זה פרט טריוויה לא מעניין במיוחד. אבל מי שמכיר אותי באמת יודע שזהו נס רפואי של ממש.
זו שלא התמידה בפעילות גופנית יותר מפעם וחצי. זו שבבחינת הבגרות בספורט אמרה למורה שתיקח את הציון שלי בריצת 600 מטר ותכפיל בכמה שצריך כדי להגיע ל־2,000 מטר. זו שלא חשה מעולם את את האושר הפנימי המציף את הגוף בתום מאמץ ספורטיבי, ורק מחשבות אובדניות חלפו בראשה בזמן פעילות גופנית נמרצת. ספורט פשוט עשה אותי עצובה.
דווקא ניסיתי, אבל זה לא עבד בינינו. בשיעורי זומבה התעסקתי בשאלה הקיומית למה לנסות לעשות תנועות שרק ביונסה על ספידים מצליחה לבצע. בשיעור פילאטיס גיליתי כמה שניות יש בשעה (3,600, אגב). כשעברתי לדירה החדשה לקחתי איתי גם את נעלי הספורט והסטפר. הסטפר שימש כמדף לצבירת אבק.
בקיצור, בגיל מוקדם ויתרתי על הפן הספורטיבי בחיי. והייתי בסדר עם זה אבל אז הגיעה היוגה. בלי שתכננתי. בלי שציפיתי. והיא לא לחצה עליי, לא ספרה לי זמנים ולא הכריחה אותי לעשות שום דבר שאני לא רוצה (לא שהייתה לה ברירה). היא זרמה איתי לאט, כל פעם קצת. פשוט הייתה שם. הזמינה אותי אליה. הזכירה לי להרפות. לימדה אותי להיות סבלנית, להתבונן פנימה, וכל הזמן, כל הזמן, לנשום. בתכלס, סוף־סוף מצאתי תחום שבו תנוחות המנוחה הן חלק בלתי נפרד מהתרגול. עם השאר אני פחות מסתדרת.
אל תטעו, גם אחרי עשור של תרגול אני רחוקה שנות אור מלהיות איזו אשפית בתחום. אבל לכו תדעו, אולי מתישהו עוד אצליח לעשות עמידת ראש בלי שאמבולנס יחכה לי בחוץ.
