ראש חודש אב הוא זמן מצוין לדבר על אחדות, על הרגעת הרוחות ועל רפרנסים לאגדות החורבן, שבתזמון מופלא גם הגענו אליהן לפני שבוע במסגרת הדף היומי. אבל נדמה שכל המילים כבר נאמרו, ויש תחושה שאף אחד לא מצליח לחדש שום דבר, באופן אישי אני מוצא את עצמי עובר על הפיד בפייסבוק ובטוויטר ומסמן לייקים לאנשים שתומכים ברפורמה, מתנגדים לרפורמה, קוראים לפשרה, מסבירים שפשרה היא בלתי אפשרית, מאשימים את עצמם ומאשימים את הצד השני. כולם נשמעים לי צודקים, ורבים מהם מבטאים בדיוק את מה שרציתי להגיד, אבל קצת יותר טוב ממני.
במקום כל זה נקדיש את הטור ליוקר המחיה, ליתר דיוק לסדרת הכתבות של שאול אמסטרדמסקי על צרכנות.
דברים שכל אברך יודע
אמסטרדמסקי יצא לאתגר: שבועיים בלי לרכוש מוצרים של עשר חברות המזון הגדולות. המטרה המוצהרת לא הייתה לחסוך כסף, אלא לנסות להבין כמה המונופולים שולטים בשוק שלנו, וממילא יכולים להעלות את המחירים.
צריך כמובן לומר קודם כל את המובן מאליו, שאול (תסלחו לי שלא אקליד את שם המשפחה שלו בכל פעם) הוא מגיש מצוין, מדבר היטב אל המצלמה וגם למרואיינים שלו, בין אם אלה אנשי עסקים או אנשים אקראיים שהוא קטף ביציאה מהסופר, וגם הילדים שלו חמודים. לא ברור לי מי התעקש שאנחנו צריכים בתוך הראש שלנו את האימג' שלו מתקלח, אבל חוץ מזה – יופי של כתבות.
ולעניין, שאול מגיע לסניף של אושר עד, במקום השופרסל שהוא נוהג ללכת אליו בעיתות שגרה, ואז יש סצנה מדהימה למדי שבה שאול – שלפי ויקיפדיה הוא בן 42 ועיתונאי כלכלי 16 שנה, ולפי הטוויטר הוא קרוב לגורו כלכלי בשביל לא מעט ישראלים – מגלה שלל מוצרים זולים יותר, שהוא מעולם לא העלה על דעתו שהם אפילו קיימים, כי הוא תמיד קונה אסם על אוטומט. לא זו אף זו, כשהוא מגיע הביתה הוא מחשב ומגלה שהקנייה הזו זולה בהרבה מאשר אם היה קונה את המותגים הרגילים. מי היה מאמין שצרכנות מודעת מועילה לכיס שלנו?
ובכן, אני ורוב החברים ובני המשפחה שלי קונים את המוצרים האלה, ואם לא אותם אז מוצרים דומים. אנחנו לא מקובעים למותג, אלא בודקים בכל פעם את האפשרויות שעל המדף, וקונים את המוצר הזול יותר. למען האמת מפתיע אותי לראות שיש אנשים שלא פועלים ככה. ההרגל להשוות מחירים טבוע בי כל כך חזק, שאני מניח אוטומטית שגם ביל גייטס כשהוא קופץ לסופר משווה מחירים (אלא אם יש מוצר ספציפי של חברה ספציפית שהוא אוהב במיוחד), כי למה להוציא יותר ממה שצריך.
אז כשאני חושב על זה, אני מבין שביל גייטס כנראה לא בודק מחירים, וגם מיליארדרים אחרים ואפילו מיליונרים. אבל אני עדיי לא מבין למה שאדם מן השורה, גם אם יש לו הכנסה סבירה והוא סוגר יפה את החודש, לא ישקיע עשר שניות נוספות על כל מוצר, כדי לבדוק אם יש אפשרות אחרת וזולה יותר – דבר שכל אברך בישיבה עושה אוטומטית?
הדרך להתמודד עם יוקר המחיה
"זה פשוט עומס קוגנטיבי בלתי אפשרי", מסבירה לשאול ברצינות גמורה ד"ר דנה טבת מאוניברסיטת רייכמן, למה אי אפשר בכל פעם מחדש להתלבט ולבחור את המוצר הזול יותר. ושוב תסלחו לי, אני לא מומחה להתנהגות צרכנים, אבל זה בדיוק מה שאני עושה. שוב, בשונה משאול אני לא שואל את עצמי בכל פעם מי החברה, כי אני לא במבצע של גמילה ממותגים אלא פשוט מנסה לחסוך – אבל אני בהחלט משווה את המחירים, בודק את המבצעים, וכמובן הולך מראש בקניות גדולות לסופר הזול יותר באזור, ולא לקרוב.
היה נחמד לגלות שבסיכומו של דבר שאול מגיע למסקנה שהדרך הרגילה עבורי לקניית מוצרים, היא הדרך ה"נכונה"; והיה גם נחמד לגלות את מבחן הטעימה העיוורת שבפרק השלישי והאחרון. מסתבר שרבים מהאנשים לא מבדילים בין הטעמים והמרקם של מוצרים שהם צורכים באופן קבוע, וכיוון שגם לי יש מוצרים שאני לא מסכים לוותר עליהם, זה פותח אפשרויות נוספות. אבל יותר מכול, היה מעניין לגלות את צורת החשיבה ואורח החיים של אנשים שונים משלי.
נראה שההרגל לקנות מותגים על אוטומט טבוע היטב אצל ישראלים רבים, והגיע הזמן להטביע את ההרגל ההפוך, לבדוק מחירים ולבחון מבצעים. מעבר לרווח המהיר של עשרות או מאות שקלים בחודש למשק בית סביר – רווח שבימים כאלה אין לזלזל בו – אפשר לקוות שבחינת מחירים, שמתגמלת אוטומטית את מי שמוזיל את המוצרים, תהיה אפקטיבית לשוק שלנו לא פחות מניסיונות חרם על מותגים כאלה ואחרים. אני לא כלכלן, אבל נראה לי שככל שלחברות הגדולות ישתלם לקנות בזול, הן פשוט ימכרו בזול. הרווח יהיה של כולנו.
