רוב הזמן אני מתלוננת על מסעותיי הטרגיים בתחבורה הציבורית שכוללים היעדר מזגן, ניחוח של כריך עם ביצה קשה וצפיפות קשה יותר.
אבל אחת לכמה זמן, אני נזכרת בנסיעה עירונית מלפני כמה שנים ששווה הכול. זה היה קיץ תל־אביבי, ונסיעה טיפוסית לחה. בתחנה באלנבי עלו לאט לאוטובוס שני גברים קשישים. מאוד. מאוד. כל אחד מהם אחז במקל ביד אחת ובחברו ביד השנייה. היה חם מאוד בחוץ, וכיוון שהם עברו מזמן את הגיל האתלטי שלהם התקשיתי לדמיין אותם רוקדים על עמוד – מהלך מתבקש בפניות החדות. האוטובוס היה מלא בנוסעים שחלקם מיהרו לפנות להם מקום. אבל הם סירבו בנימוס וענו: "מה אנחנו, זקנים?"
ידוע לכול שהמושב הקדמי מיועד לקשישים אבל עליו ישבה נערה עם אוזניות שלא שמה לב לשני הגיבורים. אישה אחת שעמדה לא רחוק משם כעסה על חוצפתה של הנערה והחלה לצעוק שתקום מיד ותתבייש לה (למונולוג נוספו שאלות כגון מי חינך אותה והיכן היא גדלה). כשהנערה הבחינה שצועקים עליה, היא השפילה את המבט, קמה מהמושב ועמדה מבוישת. אחד הקשישים לא אמר כלום, רק ניגש אליה שם לה יד על הכתף וחייך אליה, היא חייכה בחזרה. ועדיין, הוא לא ישב במקומה. אחר כך התפנה זוג מושבים והם התיישבו להם בשקט. אוחזים כל אחד במקל שלו.
כשכולם חזרו להתעסק בטלפונים שלהם, כי הדרמה שככה ואין רייטינג לשקט, אני חייכתי לעצמי וחשבתי על זה שהם, אחרי כל כך הרבה שנים על הכדור, מבחינים בין עיקר לטפל, מבינים בשביל מה שווה לריב ועל מה אפשר לוותר, ובעיקר יודעים שלהניח יד רכה על הכתף ולחייך אפקטיבי יותר מהכול. וקיוויתי בלב שבגיל 90 פלוס גם לי יהיה חוץ ממקל עוד חבר טוב להישען עליו מהצד השני.
בשביל רגע אחד כזה, שווה לי לנסוע כל יום באוטובוסים, על כל ניחוחותיה של העיר. טוב, לא כל יום ולא כל הניחוחות, אבל הבנתם. נסיעה טובה.
