ביום הזעם השבועי צבאו המפגינים בתל־אביב על בית הדין הרבני, חסמו את הכניסות והיציאות וריססו עליו גרפיטי. ח"כ מרב מיכאלי הצהירה כי הצעת החוק שנועדה להחזיר לבתי הדין את סמכות הדיון במזונות, אשר ניטלה מהם בפסיקת בג"ץ, נועדה “לרסק את מעמד האישה בישראל". האומנם?
התוכן לא באמת מעניין מישהו בימים אלה, ובכל זאת כדאי שניזכר בו. סעיף 3 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים מעניק לדיינים סמכות מקבילה בנוגע לפסיקת מזונות ילדים, הנרכשת באמצעות “כריכה": אם בן הזוג שהגיש את תביעת הגירושין כרך בה תביעה לפסיקת מזונות, בית הדין ידון בעניין. זוהי סמכות מקבילה, ובני זוג המעוניינים לדון בבית המשפט למשפחה יכולים לפתוח שם את התיק.
אממה, בג"ץ לא אהב את העיסוק של הדיינים במזונות, ואט־אט שחק ורוקן את החוק מתוכן. הוא עשה “אוקימתא" (העמדה) למושג “מזונות ילדים", וצמצם את סמכות הדיינים למקרה קצה של “מזונות השבה". הסמכות לדון במזונות עברה בפועל לבית המשפט האזרחי, כאשר בתי הדין הרבניים יכולים לדון במזונות ילדים רק בהסכמת הצדדים.
בניגוד לדין העברי, הרואה באב אחראי בלעדי למזונות ילדיו, בג"ץ קבע מדיניות שוויונית ועיוורת למגדר. סטטיסטית, היא פוגעת בנשים
לא מעט עורכי דין לענייני משפחה טוענים שהסידור החדש דווקא פגע באינטרס של הנשים, בראש ובראשונה בשל פערי המדיניות בין הערכאות. כידוע, בשנת 2017 נטש בג"ץ את “הדין האישי" (הדין ההלכתי החל על בני זוג יהודים שנישאו בישראל) וקבע מדיניות חדשה. בניגוד לדין העברי, המטיל על האב אחריות בלעדית למזונות הילדים, כמעט מבלי להתחשב ביחסי ההשתכרות בינו לבין האישה, בג"ץ קבע מדיניות שוויונית הבוחנת רק את ההכנסות וזמני המשמורת, ועיוורת לחלוטין למגדר של ההורה. סטטיסטית, המדיניות הזו פוגעת בנשים רבות, המשקיעות בפועל תשומות גדולות יותר מהאב הגרוש בגידול הילדים המשותפים.
זאת ועוד: כשהסמכות לפסיקת מזונות הייתה בידי בתי הדין, הם יכלו להשתמש בה כסנקציה נגד גבר המציב דרישות כלכליות ומאיים בעיכוב הגט. עורכי הדין טוענים שבעקבות נטילת הסמכות הזו מבית הדין, שיעור הסרבנות האפורה עלה. החוק המוצע מבקש להחזיר את המצב לקדמותו, ובשורה התחתונה הוא יאפשר לנשים רבות לקבל מזונות בשיעור גבוה יותר. אז למה השמאל נגד? כי כמו שאמרנו בפתיחה, התוכן לא מעניין.
