מי שאינו מתגורר במרכז הארץ ולא מחובר לחדשות באינפוזיה, ספק אם יזדהה עם אווירת החורבן המנשבת במחוזות מסוימים בשבועיים האחרונים. תושבי הדרום והצפון, בהכללה, כמעט לא נתקלו בחסימות כבישים בשבועיים הללו, התחבורה הציבורית בפריפריה פעלה כסדרה – למעט התקלות הרגילות – כמעט כל העסקים היו פתוחים גם במרכזי ביג, וקול המחאה כמעט לא נשמע מחוץ לכלי התקשורת. האירוע היחיד שחרג מאזור המרכז היה השביתה בת השעתיים במערכת הבריאות ביום רביעי, אך גם הוא היה חלקי ולא חסר תקדים.
באופן אישי יצא לי לחלוק את השבועיים האחרונים בין הצפון לדרום. בשני האזורים, האווירה השקטה הייתה דומה. בשני ימי שלישי האחרונים, שהוגדרו כ"ימי שיבוש בכל רחבי הארץ", נסעתי מצפון לדרום דרך כביש 6 ללא כל הפרעה. פה ושם נצפו כמה מפגינים בודדים בצידי הדרכים, אבל בגדול החיים זרמו.
מול השלווה היחסית בפריפריה, עלתה אצלי שאלה אמיתית: מה משקף יותר את המציאות? האם ההפגנות ההמוניות במחלף קפלן הן המראה העכשווית של מדינת ישראל, או שאולי דווקא השקט שמצאתי בשבועיים הללו במעלות, ברמת־הגולן, בלוד, בבאר־שבע ובירוחם, מבטא באופן אותנטי יותר את ישראל של קיץ 2023?
אבהיר מיד שאין פה קריאה להתעלמות ובוודאי שלא לאדישות. אני זוכר היטב את העלבון שחשתי בתל־אביב השוקקת בימים שבהם נעקרו יישובי גוש קטיף. בשיא הדרמה בין גדרות כפר־מימון, השבוע לפני 18 שנה, נסעתי היישר מההתבצרות הכתומה ליד נתיבות אל מערכת מקור ראשון, ששכנה אז בבית קלקא בתל־אביב, סמוך למחלף קפלן. כן, אותו קפלן הסוער בימים אלו, זרם כהרגלו באותו יום. קניון עזריאלי הצמוד היה גדוש באלפי צרכנים ובליינים, שהעבירו עוד יום חופש של חודש יולי. אני זוכר את העלבון הצורב שחשתי מול השגרה התל־אביבית, אבל אני חלילה לא קורא לנקמה.
צריך להקשיב למחאה, ובכל זאת מותר גם לתהות שמא איבדנו את הפרופורציות, ואולי דווקא השגרה היחסית בפריפריה בעת הזאת, משקפת נכון יותר את ההתייחסות הראויה לאירועים.
אם ננקה לרגע את הרעשים, האיומים ונבואות הזעם ונתמקד במה שבאמת קורה, נמצא שמצד אחד יש ממשלה שמחוקקת השבוע חוק אחד, שנוי במחלוקת, המבקש לצמצם את עילת הסבירות. על פי רוב הפרשנים, גם אלו המבקרים את המהלך, החוק הזה לבדו אינו צפוי לשנות את חיינו באופן דרמטי בטווח הקצר. מנגד עומדת תנועת מחאה קולנית מאוד, אך למעט חסימת כבישים במקומות מסוימים, היא איננה מצליחה לשבש באמת את שגרת החיים בישראל. נכון, קיימת גם תופעת סרבנות או קריאה לאי־התייצבות למילואים שאין להקל בה ראש, אך עדיין, גם השבוע קיים פער אדיר בין המנשרים שמתפרסמים ובין המציאות בצבא. גם בצה"ל, השגרה עדיין מנצחת.
גם לפני כשנתיים, בתקופת ממשלת בנט־לפיד, היו לא מעט חברי אופוזיציה שהילכו עלינו אימים בתחזיות חורבן. גם אז נשמעו התבטאויות היסטריות וחסרות מידה. הסדרת יישובים בדואיים לא חוקיים תוארה כ"מכירת חיסול של הנגב", והצעת רפורמה לשיפור מערך הכשרות הפכה ל"הרס הכשרות והחרבת הרבנות הראשית". כל תוכנית של הממשלה הוצגה אז כהשמדה, חורבן והרס. בערב ראש השנה תשפ"ב ביקשתי כאן שלא לאבד פרופורציות, והזכרתי שממשלת בנט־לפיד עדיין לא פינתה יישובים ולא החריבה את הרבנות. גם בדיעבד אנחנו יודעים שהיא לא הייתה קרובה לבצע מהלכים כאלו.
באותה מידה ביקשתי השבוע מידידה חרדה, המשתייכת למחנה המתנגדים נחרצות לרפורמה ולממשלה, שלא לאבד פרופורציות. הצעתי לה לנשום עמוק, לצמצם צריכה של חדשות ונוכחות ברשתות חברתיות, וכן, גם להתרחק מעט מגוש דן. בימים כאלו, אמרתי לה, דווקא הפריפריה תצליח להעניק לך פרופורציה נכונה יותר של המציאות.
