ביקרתי השבוע ב"בית הציונות הדתית" בישיבת כפר־הרא"ה. מדובר במרכז מבקרים חינוכי, חווייתי וחדשני שנפתח לפני כחצי שנה, המפגיש את מבקריו עם אתגר יישומם של ערכים שונים המאפיינים את דרכו של הציבור הדתי־לאומי. זהו ביקורי השני במקום בחודשים האחרונים, ואני ממליץ עליו בחום. בחדר האחרון של המרכז, הבנוי באופן כרונולוגי, שבים המבקרים, בין השאר, לדילמת כפר־מימון שעמדה לפתחם של מנהיגי הציבור במחאה הכתומה של 2005. ושוב עולה השאלה אם ההכרעה ההיא שלא לפרוץ את גדרות כפר־מימון ולנוע לעבר גוש קטיף, כדי להימנע מעימות אלים עם הצבא, הייתה הכרעה נכונה.
ההחלטה הגורלית שהתקבלה אז ביטאה את התפיסה הממלכתית שבה אוחזת מרבית הציונות הדתית. זוהי תפיסה הגורסת שגם למאבק על שלמותה של הארץ יש קווים אדומים. מלחמת אחים היא קו אדום שהציונות הדתית לא הייתה מוכנה לחצות אז גם למען מטרות חשובות. מועצת יש"ע והרבנים שקיבלו את ההחלטה לא המציאו את קו כפר־מימון הממלכתי; הם פשוט קראו נכון את הקהל שלהם. רוב אנשי הציונות הדתית אינם רוצים לנצח את צה"ל ואת המדינה, והם יוצאים בהמוניהם להיאבק רק כשמדובר במאבקים שאינם אלימים. לעצרות המונים הגיעו ויגיעו עשרות אלפים, אך כשמדובר בחסימות כבישים ובמאבקים פיזיים – המספרים הרבה יותר קטנים. ההנהגה בכפר־מימון הביאה לידי ביטוי את רצונו של הרוב הדומם בציונות הדתית.
אם אהוד ברק או שקמה ברסלר היו צריכים להכריע היום בדילמה דומה לזו של כפר־מימון, קשה להאמין שהם היו מרימים את ידית הבלימה
מראות השבועות האחרונים מהדהדים שוב את הכרעת כפר־מימון משני היבטים שונים. ראשית, מאכזב לראות שלחלק ממנהיגי המחאה של השמאל נגד הרפורמה המשפטית אין שום קווים אדומים. אם אהוד ברק, דן חלוץ או שקמה ברסלר היו צריכים לקבל היום הכרעה בדילמה דומה לזו שעמדה לפתחה של מועצת יש"ע בכפר־מימון, קשה להאמין שהם היו מרימים את ידית הבלימה.
מצד שני, צריך לומר בכנות שגם ההנהגה הפוליטית של הציבור הדתי־לאומי אינה אותה הנהגה של 2005. בצלאל סמוטריץ’ ואיתמר בן־גביר היו באותו קיץ כתום ממבקריה החריפים ביותר של מועצת יש"ע ושל הרבנים שקיבלו את ההכרעות הממלכתיות. כיום הם מנהיגיה הפוליטיים של הציונות הדתית. אם הם היו נדרשים לקבל את ההחלטות בכפר־מימון, ספק אם הייתה מתקבלת אותה הכרעה.
