בשביל רוב הישראלים שמתחת לגיל 50, כלומר רוב הישראלים בכלל, השם גולדה מוכר בעיקר כמותג פופולרי של גלידה. גם בחיפוש בגוגל, תקבלו יותר מ-20 הפניות הקשורות לגלידה לפני שתגיעו לדמות שהגלידה הזו קרויה על שמה, ראש הממשלה גולדה מאיר.
הישראלים הצעירים לא רק שלא הכירו את גולדה באופן ישיר; אם היא בכלל זכורה להם, הרי היא כיהנה כראש הממשלה בתקופה הקשה של מלחמת יום הכיפורים, או משאלות טריוויה בנוסח "מי האשה היחידה שכיהנה עד היום בראש ממשלת ישראל"?
דווקא הוליווד גילתה עניין גדול הרבה יותר בגולדה מאשר עולם היצירה הישראלי. כבר ב-1982, כלומר לפני 41 שנים, הופק סרט הוליוודי על חייה של גולדה, בכיכובה של אינגריד ברגמן. בברודווי הוצג במשך תקופה ארוכה מחזה על חייה של גולדה. בהוליווד ובברודוויי הבינו היטב את הפוטנציאל הדרמטי בסיפורה של אשה שכבר הייתה (ונראתה) סבתא כשעמדה בראש אחת המדינות הכי ביטחוניסטיות בעולם, ועוד באחת משעותיה הצבאיות הקשות ביותר.
עכשיו מגיע הבמאי הישראלי (זוכה האוסקר לסרט הקצר ביותר) גיא נתיב ומביא גירסה נוספת לסיפורה של גולדה (תוך התמקדות בתקופת מלחמת יום כיפור בלבד), שהוקרנה ביום חמישי שעבר בהקרנת בכורה, בערב הפתיחה של פסטיבל הקולנוע בירושלים. בעוד כמה שבועות יוצג הסרט גם בהקרנות מסחריות שוטפות בארץ ובעולם.
הסרט של נתיב בעייתי מאוד. הוא מאוד מלודרמטי, על גבול הקיטשי. כמה סצנות דרמטיות מצולמות בהילוך איטי והסרט בכלל איטי למדי, כמי שמבקש לסחוט עוד קצת רגש מהסיפור הדרמטי ממילא שלו. יש גם שימוש אינסופי בהתמכרות של גולדה לסיגריות, גם כאשר כבר הייתה חולה אנושות בסרטן – כולל שימוש במטאפורה הכל כך צפויה של הסתבכות עשן הסיגריות בעשן המלחמה. הסרט גם סובל מיותר מדי קלוזאפים על פניה של גולדה (בגילומה המצוין של השחקנית הלן מירן, מי שכבר עשתה קריירה מרשימה בגילומן של נשים מנהיגות, כמו המלכות אליזבת הראשונה והשנייה והקיסרית יקטרינה הגדולה).
אבל עבור הדור שלא ידע את גולדה, הסרט בכל זאת עושה את העבודה, כיוון שהוא בסך הכל נאמן לסיפור האותנטי. וכך, אם הזכרון שלנו מתייג את גולדה כ"אחראית הראשית למחדל יום הכיפורים", הסרט מגלה שהגנרלים ששירתו תחתיה היו אחראים הרבה יותר. נכון שלה כראש ממשלה יש אחריות מיניסטריאלית עודפת, אך הגנרלים היו המומחים שאיתם התייעצה, ולפחות שניים מהבכירים שבהם תיפקדו באופן מחפיר: שר הבטחון משה דיין, הגיבור הנערץ של מלחמת ששת הימים, נשבר כבר ביום הראשון של המלחמה, הופיע בפנים קודרות ומדכאות בראיון טלוויזיה שנועד להרים את המורל וביום השלישי של המלחמה כבר דיבר על "חורבן בית שלישי". ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, היה מזעזע עוד יותר: הוא היה כל כך בטוח שלא תפרוץ מלחמה, עד שלא מילא את הוראת הממשלה להפעיל אמצעי האזנה מיוחדים שהושתלו במצרים, ואף שיקר כאילו האמצעים הופעלו ולא גילו דבר. כדי לחפות על כשלונו, הוא ניסה לטעון שהמרגל הבכיר שהפעילה ישראל בקירבתו של נשיא מצרים סאדאת (והזהיר מפני מלחמה שתפרוץ ביום כיפור; אמנם בשש בערב, ולא בשתיים בצהריים כפי שפרצה בפועל) היה בעצם סוכן כפול שנועד להטעות את ישראל. לימים, שנים אחרי המלחמה, הוא אף חשף את שמו של המרגל, אשרף מרוואן; מה שהוביל ל"נפילה" מסתורית של מרוואן אל מותו, בחצר ביתו בלונדון.
זאת ועוד: במלחמה עצמה תפקדה גולדה כצוק ברזל, והיו אף מי שכינו אותה (כינוי שהיום היה מעורר ביקורת פמינסטית חריפה) "הגבר היחיד בממשלה". היא לא רק עודדה את דיין שהתמוטט ודרשה ממנו להתעשת, אלא עמדה מול כל הלחצים הבינלאומיים, כולל של האמריקנים, שביקשו לסייע למצרים לגמור את המלחמה בהישג מרשים, שיחזק את כבודם הלאומי ויוכל להביא אותם לשולחן המשא ומתן, אחרי כשלונם המחפיר במלחמת ששת הימים.
בסצנה חזקה במיוחד בסרט (שקרתה גם במציאות) מסביר לגולדה שר החוץ האמריקני (היהודי) הנרי קיסינג'ר, שהוא קודם כל אזרח אמריקני, אחר כך שר החוץ של ארה"ב, ורק בסוף יהודי. גולדה לא היססה לפני שזרקה לו את התשובה האולטימטיבית: הנרי היקר, אנחנו בישראל קוראים מימין לשמאל. ההיסטוריון בני מוריס אף טוען, מה שלא מופיע בסרט, שגולדה השיגה מארה"ב "רכבת אווירית" מרשימה של ציוד צבאי, בין היתר על-ידי רמיזות שאם תעמוד עם הגב לקיר, היא עלולה להפעיל את "הנשק הסודי" שברשותה.
תחת מנהיגותה של גולדה, עברה ישראל בתוך 19 ימים ממה שנתפס כהפתעה (למעשה, כפי שעולה גם בסרט, ישראל לא ממש הופתעה מהמלחמה אלא בעיקר היתה כבולה להתחייבות לאמריקנים שלא לפתוח במכת מנע ראשונה בגלל התחייבות דומה שנתנו האמריקנים לרוסים) לניצחון צבאי מזהיר, שבו כוחות צה"ל עומדים במרחק 70 ק"מ מדמשק, במרחק 100 ק"מ מקהיר ומכתרים במצור כבד 30,000 חיילים של הארמיה השלישית המצרית. כמה מקרבות השריון של צה"ל ברמת הגולן, שאמנם נערכו בתנאים קשים והיו בהם אבידות רבות, נלמדים עד היום – דווקא בשל כך, כקרבות מופת – באקדמיות צבאיות ברחבי העולם.
אחת התוצאות הברורות של ההישג הישראלי המרשים היתה שמאז ועד היום, במשך 50 שנה, לא העזה שום מדינה ערבית לצאת למלחמה נגד ישראל (למעט כמה מטחי טילים של סדאם חוסיין במלחמת המפרץ, שהיו יותר ניסיון לפרק את הקואליציה הערבית נגדו), וה"אחריות" למאבק בישראל עברה לידי ארגוני הטרור. מי שמאשים את גולדה באחריות למחדל, חייב במקביל לתת לה את הקרדיט גם להישג העצום הזה.
נ.ב. הדמות המעניינת ביותר בסרט בעיניי היא זו של לו קדר, מזכירתה ועוזרתה האישית של גולדה, שמילאה בחייה כנראה תפקיד הרבה יותר גדול מכפי שמילא עוזר אישי כלשהו של ראש ממשלה אצלנו. בסרט היא מתוארת כמי שגרה עם גולדה בביתה, עודדה אותה ברגעיה הקשים ואפילו רחצה אותה. בתודעה הישראלית הדמות הזו כלל אינה מוכרת. לקראת גיליונות היובל למלחמת יום כיפור הצפויים בעוד חודשיים, מעניין מי הראשון שירים את הכפפה של כתבת פרופיל על קדר ותרומתה למאמץ המלחמה הישראלי.
