בשנים האחרונות מתרבה השיח על "פייק ניוז", חדשות כזב, כאשר לרוב הכוונה היא לידיעות מפוברקות לחלוטין, שמופצות כאמת עובדתית. אבל פייק ניוז הוא גם מתן מסגור ופרשנות לידיעות אמיתיות, באופן שמסרס ומעוות את משמעותן. השבוע קיבלנו דוגמה מאלפת לכך. רפורמה שכל עניינה הסרת ידיה של הממשלה מעיסוק בתחום התקשורת, המהלך המקיף ביותר לדה־רגולציה של שוק התקשורת שהוכרז אי־פעם בישראל – הוכתר בתקשורת כ"הגברת השליטה של הממשלה בתקשורת".
אכן, ישנה בעיה מובנית כאשר מעבירים רפורמה בתחום התקשורת: מי שמתווכת את המידע על אודותיה לאזרחים היא, ובכן, התקשורת. כאשר שר התקשורת מודיע על רפורמה בלוח השידורים, ואותם השחקנים שיושפעו ממנה הם גם אלה שמדווחים עליה – צריך להתייחס לדיווחים הללו בחשדנות כפולה ומכופלת. כשכל אחד מהערוצים ממסגר את הרפורמה כרצונו ובהתאם לאינטרסים שלו, מפאר את החלקים שמועילים לו ותוקף את אלה שמפריעים – מישהו באמת יכול לסמוך על הדיווח הזה? כך למשל, בערוץ 12 נקבע ש"הרפורמה תיטיב בעיקר עם ערוץ 14". ערוץ 14 מצידו לא השתכנע, והוציא הודעת התנגדות לרפורמה שבה נקבע כי היא "תסייע במיליוני שקלים לקשת 12".
ברוח האווירה הכללית, רווית הדיס־אינפורמציה, הביקורת על הרפורמה נעה בין קטבים שונים. יאיר לפיד למשל טען, על סמך "שלושים שנות ניסיון" בתקשורת, ש"רק במדינות טוטליטריות הממשלה שולטת בתקשורת ההמונים כמו שמציע קרעי", וכי "אם ההצעה תעבור, הממשלה תשלוט בכל מילה שתתפרסם". ואילו אגודת העיתונאים קבעה ש"השר קרעי מסיר כל הגבלה על הגופים המשדרים חדשות ויוצר סביבה תקשורתית שתהפוך את ישראל למעצמת פייק־ניוז". אז מה האמת? האם הרפורמה מסירה את כל המגבלות הממשלתיות על התקשורת, או דווקא מעבירה את התקשורת לשליטה מלאה של הממשלה?
בזמן שהאינטרנט משנה את אופי השידורים וצריכתם, הרגולציה בישראל מפגרת שנות אור אחרי הטכנולוגיה ויוצרת עיוותים גדולים בשוק
האמת היא שהרפורמה עיוורת למדי ביחס לשחקנים הקיימים. היא פשוט מבטלת את הרגולציה הקיימת באופן גורף ומקיף, כך שכל אחד יכול לעלות על המגרש ולשחק. אם עד היום, למשל, היה צורך ברישיון מיוחד לשידור חדשות, רישיון שכלל רשימת דרישות ארוכה ומורכבת, כעת החובה הזו מבוטלת. אם עד כה פעלו שתי מועצות שהטילו חובות פיקוח אדירות על שוק התקשורת, אם השינויים יתקבלו שתיהן יחדלו מלהתקיים, והרגולציה תצטמצם למינימום. טבעי שהשחקנים הקיימים לא אוהבים את שינוי המצב הקיים, שבכל זאת מעניק להם אי־אלו יתרונות.
מי שכבר השקיע בבניית תשתיות לשידור חדשות, איננו מעוניין בתחרות מצד שחקנים חדשים, לא משנה אם הם מגיעים משמאל או מימין. הערוצים המסחריים הוותיקים פועלים בסביבה שמעניקה להם הגנה מתחרות, ובלעדיות על נכסים מסוימים, כמו רישיון לשידור חדשות ואף פרסום בטלוויזיה. אבל ממתי לקחת משחקנים חזקים את הבלעדיות שניתנה להם בחוק זו "השתלטות של השלטון"? האם אין יותר משמעות למילים?
הסרת ההגנות הממשלתיות משמעה שמי שיקבל את ההחלטות בסופו של יום יהיה הציבור באמצעות השלט. מעוניין לפתוח ערוץ חדשות? רוצה לעשות זאת במודל של דמי מנוי, באמצעות פרסומות, במודל היברידי או בדרך שונה לחלוטין? בבקשה; תשקיע, תתאמץ ותשכנע אנשים לצפות בך. הממשלה לא תחליט יותר אם אתה מספיק מגוון, מאוזן, ראוי ונחמד, ובאיזה מודל עסקי אתה רשאי לפעול. זוהי רפורמה ליברלית במהותה, המותקפת על היותה "טוטליטרית" מצד אנשים שבאמת ניסו לסגור פה כלי תקשורת כי הם אמרו עליהם דברים לא נחמדים.
בלי גלגלי עזר
אמת נוספת שלא שמעתם השבוע, היא שרפורמה בתחום הרגולציה על השידורים היא לא רק רצויה, אלא גם מחויבת המציאות; יש על כך קונצנזוס רב שנים. הרגולציה שלנו מפגרת שנות אור אחרי הטכנולוגיה וההתפתחויות בתחום התקשורת, והיא יוצרת עיוותים גדולים בשוק התקשורת.
הנה דוגמה: מועצת הכבלים והלוויין מפקחת, כמתבקש משמה, על חברות המשדרות תכנים טלוויזיוניים באמצעות כבלים או לוויין. בישראל מדובר בשתי חברות: "הוט" המשדרת באמצעות כבלים, ו"יס" המשדרת באמצעות לוויין. אלא שהתפתחות הטכנולוגיה מספקת אפשרות, זולה בהרבה, לשדר תכנים על גבי האינטרנט, ללא צורך בתשתיות יקרות ובשירותי טכנאות והתקנה. להוט וליס הצטרפו שורה ארוכה של חברות המשדרות תכנים ישירות אל המסך הביתי, דרך האינטרנט. הרשימה כוללת את פרטנר, סלקום TV ו־FreeTV, ואפילו את הוט ויס בעצמן, דרך מותגים חדשים שמשדרים על גבי האינטרנט (נקסט של הוט, וסטינג של יס).
אלא שהרגולציה, כאמור, היא לא על עצם התכנים הטלוויזיוניים, אלא על שידורם באמצעות טכנולוגיה ספציפית – כבלים ולוויין. מי שמעביר תכנים דרך אחת משתי הטכנולוגיות הללו נתון לרגולציה מוגזמת, הכוללת פיקוח על לוח השידורים, חובה למכור חבילות בסיס נרחבות יקרות, כאשר שינויים חייבים לקבל אישור ממועצת הכבלים והלוויין. לעומת זאת, מי שמעביר את התכנים שלו דרך האינטרנט, נהנה מאפס פיקוח ממשלתי. זו הסיבה שאתם משלמים מאות שקלים לחבילה רגילה של הוט או יס, כאשר במקביל שתי החברות הללו יכולות להציע לכם חבילה זולה משמעותית, כאשר היא משודרת על גבי האינטרנט.
הוט ויס גם מחויבות בחוק ליצור ולשדר הפקות מקור מקומיות בהיקף של מאות מיליוני שקלים בשנה, תוך רגולציה מכבידה הכוללת כללים על נאותות־הפקה וחלוקה לתתי־סוגות. כל זה בזמן שהן נדרשות להתחרות בענקיות הסטרימינג הבינלאומיות, כמו נטפליקס, אמזון פריים, דיסני פלוס ואפל טיוי, שעליהן אין כמובן שום חובה כזאת.
והנה עוד שינוי גדול שהתרחש בשנים האחרונות: פחות ופחות אנשים צופים בטלוויזיה בשידור חי. רק בשני סוגי שידורים אנחנו נוהגים עדיין לצפות בשידור ישיר – חדשות ואירועי ספורט. בכל שאר התכנים אנחנו מעדיפים את שלל האפשרויות הטכנולוגיות החדשות. תחשבו למשל מה עושה הצפייה המאוחרת לשוק הפרסום של הערוצים המסחריים. מי שצופה בתוכניות לאחר זמן שידורן המקורי מדלג בקלות על הפרסומות, והמפרסמים אינם עיוורים לכך. הדבר בוודאי נכון למי שצופה בתוכניות דרך ספריות VOD שכל שירות טלוויזיה מציע היום, שבהן התכנים נטולי פרסומות בכלל.
נוכח כל השינויים הללו, שוק התקשורת כבול עדיין תחת רגולציה מיושנת, שמכתיבה את המודל העסקי. הרגולציה הזו כוללת חלוקה ברורה בין הערוצים המסחריים, שמשדרים חדשות ותכנים אחרים ומתפרנסים מפרסומות, ובין ספקי הטלוויזיה הרב־ערוצית דוגמת הוט, המתפרנסים מדמי מנוי. "חלוקת השלל" ביניהם מוכוונת מלמעלה, והיא פועלת באופן הבא: ספקי הטלוויזיה רשאים לגבות דמי מנוי חודשיים, אבל אסור להם למכור פרסומות והם חייבים לשדר את הערוצים המסחריים; ואילו הערוצים המסחריים יכולים למכור פרסומות אבל אסור להם לגבות דמי מנוי, והם חייבים להציע את שירותיהם חינם דרך הפלטפורמות הקיימות. ההצעה החדשה של קרעי מבטלת את הדיכוטומיה הזאת, ופותחת את הדלת לרווחה לכל מי שרוצה לפעול בכל מודל עסקי – פרסומות, דמי מנוי או דגם משולב אחר.
ברור מדוע חלק מהערוצים חוששים שאם לא תהיה חובה חוקית לשדר אותם, יהיו פלטפורמות שיבחרו שלא לשדר אותם, בוודאי שלא לשלם על כך. ברור גם מדוע חלק מהערוצים אינם רוצים שנתח הפרסום ייפתח עכשיו לכל השחקנים בשוק, ומעדיפים להמשיך להחזיק בבלעדיות עליו. אבל שינוי הכללים אינו נעשה לטובת גוף אחד או לרעת גוף אחר. בסופו של דבר, מי שמציע מוצר שהציבור מעוניין בו יצליח, ומי שלא – ייכשל. הממשלה מורידה את גלגלי העזר, והערוצים הוותיקים יצטרכו להסתדר בכוחות עצמם.
על הצורך בשינוי מקיף בתחום הסכימו גם רועי פולקמן, שב־2021 הציע מתווה לחוק שידורים חדש, וגם יועז הנדל, שהניח הצעה לחוק חדש ב־2022. הצעתו של השר קרעי מבוססת על המתווים הללו, צועדת בגדול באותם קווים, ומכילה ברובה תיקונים דומים. האם יאיר לפיד, שהיה ראש הממשלה החליפי וראש הממשלה בפועל כאשר שר התקשורת יועז הנדל הציע מתווה דומה, חשב גם אז שמדובר ב"ריסוק חופש העיתונות"?
זה לא אומר שאי אפשר להתווכח על הפרטים. תזכיר החוק רק פורסם, והוא עוד יעבור תהליך ארוך של הסתייגויות, הערות הציבור ודיונים בוועדה עד שיאושר. אפשר בהחלט למתוח ביקורת על ההצעה של השר קרעי. אפשר לטעון למשל שהיא מפקירה את השידורים בטלוויזיה בלי שום פיקוח על תכנים (קרעי עשוי להשיב שממילא אי אפשר לפקח על האינטרנט); אפשר לטעון שאין באמת מקום לערוצי טלוויזיה נוספים, משום שהקהל הישראלי קטן וגם ככה הערוצים הנוכחיים מקרטעים, כך שהתקווה לתחרות מצד עוד 3־5 ערוצים חדשים היא מופרכת (אולי כן ואולי לא, ימים יגידו); אפשר לטעון שהרגולטור החדש לא מספיק עצמאי משליטה פוליטית וצריך לחזק את עצמאותו (ובכל זאת, יענה השר, מדובר ברגולטור מאוד רזה וללא שליטה על תוכן, בניגוד למצב כיום); אפשר לטעון שאפשרות לשדר חדשות ללא דרישה להקמת חברת חדשות נפרדת ועצמאית, משמעה ששידורי החדשות יהיו נגועים באינטרסים מסחריים ואידיאולוגיים של בעלי המניות (על כך אפשר להשיב שכבר היום זה המצב, וההפרדה המבנית לא באמת שינתה אותו); אפשר לטעון שמצד אחד שר התקשורת רוצה שוק חופשי ללא התערבות פוליטית, ומצד שני נכנס לרזולוציות וקובע שחברות לא יוכלו להציע שלט עם כפתורים מיוחדים לערוצי 12 ו־13 (מה הקטע עם זה באמת?).
במילים אחרות, יש ביקורת עניינית וראויה, שיש לה גם תשובות טובות. ובכלל, מדובר בנושא מורכב שכמה ממשלות עסקו בו, ובחלק מהנושאים יש צדדים לכאן ולכאן. אבל לקחת רפורמה שכל מהותה היא צמצום דרמטי של הפיקוח הממשלתי על השוק, ולתאר אותה כמהלך שבאמצעותו הממשלה משתלטת על תקשורת ההמונים – ובכן, זה פשוט מופרך.
