כמו חבילה שנשארה יותר מדי שנים בשק טחוב: משהו מסריח במהלך של השרים אמסלם וקרעי לפיטורי יושב ראש הדואר מישאל וקנין. האיש שמוביל את דואר ישראל להפרטה קיבל השבוע מכתב הדחה סופי לאחר הליך שימוע, מהשרים הממונים על רשות החברות ומשרד התקשורת, שהכריזו על רצונם לפטר אותו עוד בחודש מרץ. בהנהלת הדואר עתרו לבג"ץ נגד הפיטורין בטענה שנעשו בניגוד לחוק ולמנהל תקין, וזה דרש מהמדינה להשיב לטענות עד 9 באוגוסט.
וקנין, תושב אשדוד, הוא מינוי של שר התקשורת הקודם יועז הנדל. לפני כן עמד בראש מיזם הסיבים והיה חבר דירקטוריון ב"מגדל". בעברו הרחוק שימש יועץ כלכלי לשר האוצר מהליכוד סילבן שלום. בשנה שעברה מונה ליו"ר דירקטוריון הדואר, במקביל למינוי מנכ"ל חדש – דוד לרון, שעזב את תפקיד המשנה למנכ"ל שופרסל, והשניים קיבלו משימה להכין את חברת דואר ישראל להפרטה מלאה.
אין צורך לתאר לקוראים את תחלואי דואר ישראל. כל אחד מאיתנו חווה בשנים האחרונות את המרדפים המענגים אחרי חבילות שאבדו, הניסיונות המהנים לקבל שירות בסניף, או האיחורים המשעשעים של מסמכים חשובים. כבר 15 שנה שדואר ישראל הוא חברה הפסדית, שהגיעה למעשה לחדלות פירעון וניצלת רק הודות להזרמת כספים מהמדינה. חברה שהיא חולה סופני שחי מתוכנית הבראה לתוכנית הבראה, אך הבריאות בוששה לבוא, עד שהוחלט ב־2018 לצאת להפרטה מלאה. אדרבה, בשוק הנוכחי שבו פועלות לא מעט חברות פרטיות שמספקות לנו את אותו שירות בצורה יעילה הרבה יותר, קשה להבין איך הדואר לא הופרט כבר לפני שנים, לפני נמל חיפה, בזק או אל על.
הדואר הפסיד מהירידה בסחר המקוון כ־130 אלף שקלים, והרוויח מצעדי ההתייעלות שהוביל וקנין 40 מיליון. מי שמנופף בדו"ח בירידה מינורית, אבל מסתיר התייעלות ברוכה – אולי מנסה לסמא את עינינו?
וקנין ולרון הגיעו ב־2022 לבצע את תוכנית ההבראה האחרונה בהחלט, שתכין את חברת דואר ישראל לרכישה בידי גורם פרטי. המדינה השקיעה בתהליך הזה יותר משני מיליארד שקלים, בהסכם הבראה שנחתם בשנה שעברה, אבל בחודשים האחרונים הוא מתרחש במקביל לסחרור סביב הדחת היו"ר שיצאה לפועל השבוע, וטרם נאמרה בה המילה האחרונה. המנכ"ל לרון הצהיר שאם וקנין הולך הביתה, גם הוא יתפטר מתפקידו. ובאופן כללי, הדרג המקצועי באוצר וברשות החברות מרוצה מתפקודו של וקנין, ואילו לשר קרעי יש גיליון ציונים שלילי במיוחד. מי צודק בוויכוח הזה?
קריאת מכתב הפיטורין הפומבי גרמה לי להרהר אם יש מושג הופכי ל"צ'רי־פיקינג". נדמה שהשר קרעי עבר על הנתונים ובחר להציג רק את מה שייראה כפירות באושים: וקנין מואשם שם קודם כול ב"שירות גרוע לציבור" שבא לידי ביטוי בסגירת סניפים בפריפריה, גידול של 9% בתלונות הציבור בחודשים ינואר־מאי השנה, וש"היו"ר לא פעל להתוויית מדיניות ברורה בנושא שיפור השירות לציבור". בנוסף נטען שווקנין הביא ל"ירידה משמעותית בהכנסות החברה בתחום הסחר". איך? "היו"ר לא קיים דיון ייעודי ממוקד בפיתוח עסקי של החברה", ו"לא הנחה את הדירקטוריון להתוות מדיניות ברורה". מה עוד? וקנין "לא פעל לקידום שירותים חדשים", כמו פיתוח הדואר כבית דפוס או סוכנות ביטוח. והמעבר לרווחיות? לדברי קרעי היא בכלל תוצאה של "העלאת מחירים ועליית הריבית במשק".
רגע, מעבר לרווחיות? כן, אחרי שלוש שנים שבהן הפסיד הדואר במצטבר 1.9 מיליארד שקלים, במאי האחרון פורסמו הדו"חות הכספיים ומתברר שברבעון הראשון של 2023, תחת שרביטם של וקנין ולרון, הושג לראשונה רווח נקי של 23 מיליון שקל. ממש כך. בדו"ח מצוין במפורש שברבעון המקביל בשנה שעברה, נרשם הפסד של 72 מיליון. מה תרם לעלייה ברווחים? דואר רשום ודואר מהיר צמחו ב־12%, ההכנסות של בנק הדואר זינקו ב־40%, בין השאר הודות לריבית, ואכן, הסחר המקוון (דהיינו משלוחי חבילות מאתרי קניות בינלאומיים) ירד ב־3%.
מה עשה קרעי? הכניס למכתב שלו רק את הסעיף האחרון כדי להציג את וקנין כיו"ר כושל. אגב, כמה הפסיד הדואר ברבעון הראשון מהירידה בתחום הסחר המקוון? קצת פחות מ־130 אלף שקלים. כמה הרוויח הדואר מצעדי ההתייעלות שהוביל וקנין? 40 מיליון שקל רק ברבעון הראשון. מי שמנופף בירידה מינורית, אבל מסתיר התייעלות ברוכה – אולי מנסה לסמא את עינינו?
וקנין ולרון קידמו צעדי התייעלות אגרסיביים בדואר ישראל: קיצוץ של כ־800 משרות בשנה שעברה, והפרשה של כ־420 עובדים נוספים אמורה הייתה לצאת לדרך אך עוכבה בגלל סאגת הדחת היו"ר. כמו כן נסגרו כבר 105 סניפים לא־רווחיים ברחבי הארץ, ועוד 17 אמורים להיסגר בהמשך. קרעי מעכב את המהלך ומדבר על "הרס שיטתי של שנה וחצי בדואר ישראל, שכל בן משפחה מבוגר שלכם או תושב הפריפריה הרגיש". אבל בפועל, זהו לב ליבה של תוכנית ההבראה.
אחת המשקולות שהקשו על הדואר להתחרות בשירותי משלוח אחרים היא חובת פריסת הסניפים – הרגולציה שחייבה אותו להנשים בכוח סניפים לא־רווחיים, בעיקר במקומות קטנים בפריפריה. במסגרת תוכנית ההבראה הוחלט להשאיר את חובת האוניברסליות על הדואר אבל להגמיש את פריסת הסניפים, ולהתיר לדואר לקבוע את שעות הקבלה לפי הביקוש. נשמע טריוויאלי, אבל היה צריך לשנות את החוק בשביל זה. כל סניף דואר שנועד לסגירה מפסיד כמיליון שקלים בממוצע בשנה, ולמעשה מרביתם חווים ירידה של כ־40% בפעילות כך שהצורך בהם נשחק.
התוכנית היא שבסוף יישארו לדואר כ־350 סניפים מרכזיים בלבד, ובמקביל ייפתחו "נקודות שירות" בתוך חנויות, קיוסקים ומכולות שבהם אפשר יהיה לקבל חבילות כמו של שירותי משלוח פרטיים, ואף לבצע כמה פעולות דואר בסיסיות. לפי תוכנית ההפרטה, אחרי המהלך הזה ל־90% מבתי האב בישראל יהיה סניף דואר במרחק שלושה קילומטרים מהבית. צמצום הסניפים ספג ביקורת ציבורית לא רק מקרעי, אך נראה שהוא מחויב המציאות. אפילו על קופות החולים לא קיימת רגולציה שמחייבת פריסת סניפים ספציפית.
משקולת נוספת שהדואר התמודד איתה שנים היא ועדי העובדים. 70% מההוצאות בדואר ישראל הלכו באופן מסורתי לשכר העובדים, שהיו חתומים במסגרת ההסתדרות על הסכמים קיבוציים ושכרם הועלה באופן קבוע בלי קשר ליעילות עבודתם. הייתה אפילו "מכסת מינימום" של עובדים שהחברה מחויבת להחזיק. בזמן שחברות המשלוחים רצו קדימה בקצב מסחרר והשקיעו בטכנולוגיות מתקדמות, הצבי של דואר ישראל נראה כמו צב מסורבל, ולהנהלה אף פעם לא נשאר כסף כדי להשקיע במיכון.
מתוך כשני מיליארד שקלים שהושקעו בהבראת הדואר, כ־1.5 מיליארד הלכו להפרשת העובדים. על פי התוכנית, מתוך 5,000 עובדי הדואר יישארו לבסוף כ־3,800, והמדינה תממן את הסדרי הפרישה של העובדים שקוצצו בפנסיה נדיבה, וכל אחד מהעובדים יהיה זכאי ל"מענק הפרטה" בשווי של 3% מהיקף המכירה, ובונוס של 10% מהרווח התפעולי.
אפשר להתעמק בכל אחת מהטענות של קרעי, ולנסות לפרק אותה, אבל המגמה ברורה. כפי שיודע כל מי שקרא פעם דו"חות של מבקר המדינה, תמיד אפשר למצוא ביקורות בנוסח "לא נעשתה עבודת איגום", נמצא בפרוטוקולים ש"היו"ר לא הנחה", או "לא בוצעה עבודת מטה". אלה תלונות־סל שקל להדביק אותן גם לגוף המתפקד ביעילות הגבוהה ביותר. בתמונת הנתונים הגדולה, כפי שהשתקפה גם מפרסום הנתונים הכספיים של הדואר לרוכשים פוטנציאליים, קשה לראות איך אפשר לכנות את מהלכי ההתייעלות של היו"ר והמנכ"ל "הרס שיטתי", אלא אם יש סיבות אחרות לעימות הזה.
למה קרעי מעוניין בהדחת איש מקצוע מוצלח? אין לי מושג. ספקולציות בכלי התקשורת טענו, כבר בחודש מרץ, שהסיפור נוגע לקיצוץ משרות מיותרות שהחזיקו בהן אנשי ליכוד. אחד מהם, שתואר כמקורב לקרעי, שימש סמנכ"ל הסיכונים של החברה, אלא שווקנין ולרון החליטו שאין בכלל צורך בתקן הזה, ושכרו שונמך מ־42 אלף שקלים בחודש, ל־17 אלף בלבד.
מנגד, קרעי טוען שווקנין ו"החברים שלו בתקשורת" מנהלים נגדו קמפיין מניפולטיבי, עם פקידי האוצר ורשות החברות, כדי לטרפד החלטה לגיטימית של שר שנוגעת לתפקודו של יו"ר דירקטוריון שנמצא תחתיו. בינתיים, מנהלת רשות החברות עיכבה מינוי ארבעה דירקטורים לדואר ישראל, בטענה שלפחות שניים מהם נמצאים בזיקה פוליטית לשרים קרעי ואמסלם. ברקע מתנהלת מלחמת עולם בינה לבין אמסלם, שגלשה כבר מזמן לפסים לא ענייניים, משני הצדדים.
אין לי כוונה או יכולת להכריע בוויכוח הזה לאשורו, וכאמור הוא עוד ייבחן בבג"ץ. קרעי ספג השבוע ביקורת מאוד לא עניינית מכלי התקשורת על הרפורמה שלו בתחום השידורים. ממש טענו את ההפך ממה שנכתב במסמכים (כפי שקראתם בהרחבה בטורה של ריקי ממן בעמ' 18), כך שאפשר אולי להבין את תחושת הרדיפה שלו. אבל אני יכול להעיד שלצורך הטור הזה לא דיברתי עם מישאל וקנין או עם מי מטעמו. למעשה נדמה לי שמעולם לא שוחחנו. פשוט קראתי את הנתונים, ויש משהו מסריח בפיטורי יושב ראש הדירקטוריון של דואר ישראל.
