עמדו נוח. אבל שיהיה ברור: השכונה שהייתה פה עד עכשיו לא תחזור על עצמה. אל תגיעו לי לא מגולחים. סדרו את עצמכם. מי שישחק איתי משחקים יישאר שבת, אז אל תבחנו אותי.
עכשיו, אחרי שעשינו סדר, צר לי לספר לכם: המדינה שהכרתם לא גרה פה יותר. תשכחו מהדמוקרטיה שסיפרו לכם עליה. ברוכים הבאים למזרח התיכון: אחרי שנים של התנשאות תהומית וקשקושים על "וילה בג'ונגל", סוף־סוף אנחנו מתואמים מלא־מלא עם שכנותינו. לא עוד פוליטיקאים, לא עוד אספסוף נבער שהולך לקלפי ומצביע ללא כל הכשרה, קורס, שם משפחה מתאים. לא עוד אמסלמים, אוחנות, רוטמנים. לא עוד תיבות כחולות עם פתקים, לא עוד תשדירי בחירות, לא עוד נבחרי ציבור. מדינה יפת בלורית ותואר, של גיבורי חיל. האוויר.
אני לא רוצה שתגיעו לא מוכנים. המעבר הזה בין דמוקרטיה למשטר צבאי עלול לבלבל, ובמשטרים צבאיים בלבול יכול להיות עניין די מסוכן. לכן, הנה כמה כללים, טיפים ודברים שאתם צריכים לדעת במקרה שמרד הטייסים יצלח.
נתחיל בקצת אופטימיות: לפחות נסור מעתה למרותם של טייסים מהוללים ולא של סתם שופטי עליון. צריך להסתכל על חצי הגיחה המלאה. אם כבר להיות נתינים, עדיף להיות נתינים של אנשים שניצחו חילות אוויר שלמים במלחמת ששת הימים מאשר להיות אנשים שמנצחים באופן קבוע דעות מיעוט של סולברג.
יתרון נוסף: סוף־סוף נגוון קצת את ההמנון. כל הקטע של "להיות עם חופשי בארצנו" תמיד היה מופקר קצת. נוסיף סייג: להיות עם חופשי בארצנו*
* באישור הקצין התורן.
גלח"צ עכשיו
וגם נוכל סוף־סוף להחליף את המנגינה של "התקווה" למשהו קצת יותר שמח. אם אנחנו כבר בהפיכה צבאית, אפשר לתת להמנון ניחוח דרום־אמריקני. אני מוכן להתערב שננצח ככה יותר משחקי כדורגל. אגב דרום אמריקה, סוף־סוף נוכל לנסוע לשם לטיול אחרי צבא, ולספר להם על הפיכה צבאית משלנו. אני רק לא בטוח שעדיין יקראו לה "טיול אחרי צבא". אם ההפיכה תצליח לא יהיה דבר כזה, "אחרי צבא". נקרא לזה "טיול באישור צבא". אולי צעירים מהעולם יתחילו להגיע גם אלינו לטיולי מוצ'ילה, כי הפיכה צבאית אוטומטית הופכת את המדינה שלך ליותר אקזוטית.
לגור במדינה תחת הפיכה צבאית, כמו שמנסים לייצר כאן, זה גם הרבה יותר מרגיע. כולנו מסתובבים כל החיים עם מלא ביקורת על נבחרי הציבור שלנו. השר ההוא לא עושה ככה, וראש הממשלה הזה לא עושה ככה, ושרת התרבות הזאת רק מדברת, ובבחירות הבאות אני מחליף את כל 120 המושחתים האלה. במדינה עם שלטון צבאי כל זה לא קיים, ולכן נעים הרבה יותר לחיות. מכעיס אותך משהו? תתמודד. או שתתלונן, אבל קולונלים לא ממש אוהבים שמתלוננים עליהם. לשיקולכם.
בכלל, אנחנו צריכים כאן יותר משמעת. המדינה הזאת לא מדוגמת מספיק. אני למשל לא התגלחתי חודש, מעצלנות נטו. זה מציק לי אבל אין לי כוח וחשק ואני כבר שבועיים דוחה את זה למחר. בהפיכה צבאית זה לא היה קורה. הידיעה שאתה עלול לצאת מהבית ולחטוף דו"ח או כלא (לבחירתי. בואו, זו לא דיקטטורה) הייתה שולחת אותי לגלח"צ מזמן. אנחנו גם עוקפים בתורים וצופרים בצמתים ומדברים עם הידיים – דברים שכל חונטה צבאית שמכבדת את עצמה לא הייתה מסכימה להם לעולם.
אם רק ניכנע לטייסים הסרבנים נוכל סוף־סוף להחזיר את תור הזהב של הלהקות הצבאיות. להקת הנח"ל תעלה מופע עם נועה קירל, להקת פיקוד המרכז תעלה תוכנית חדשה עם אנה זק, אבי נשר יוכל להפיק סוף־סוף את "הלהקה 2" כי הרפרטואר של יום העצמאות מתחיל לחזור על עצמו. בהנחה, כמובן, שממשלת הטייסים תחליט להשאיר את יום העצמאות.
דרגות נגד קלפיות
אלה ימים גורליים למדינת ישראל. הזכות לביטחון ניצבת מול הזכות לחירות. חבורה של אנשים במדים שכולנו שמנו לה טונות של כוח בידיים, החליטו להפנות את הכוח הזה כלפינו. בסרטי המאפיה השאירו ראש של סוס במיטה של מי שרצו למסור לו מסר. אצלנו באים ק', א', ט', כ', ב', ש' ועוד אותיות ומשאירים לנו מצערת של אף־35 על הסדין. הם לגמרי דמוקרטיים, נותנים לנו את זכות הבחירה: סכנו את חייכם, או סכנו את חירותכם. אם תבחרו להמשיך בחקיקה, בכיף, אנחנו מוותרים על הסטיק ומזמינים אתכם למות, ואם תבחרו לעצור את החקיקה נגן על חייכם – אבל דיר באלאק אל תבחנו אותנו שוב כי אתם כבר יודעים למה אנחנו מסוגלים.
זאת בחירה קשה, אני מודה. יש לי ילדים פה ותמיד האמנתי שבשעת הצורך יהיו כאן מספיק אנשים טובים עם יכולות מדהימות שיעשו הכול כדי להגן עליהם. ואתם יודעים מה? באמת יש פה. יותר מ־80 אלף מילואימניקים חתמו בתוך זמן קצר על עצומת מילואימניקים שאומרת די לסרבנות. אבל רובם הגדול מילואימניקים סוג ב'. אנשים סוג א', אבל הם לא מחזיקים את הצבא במקומות רגישים. הם מחזיקים אותו בטולכרם, בג'נין, בקלקיליה או בשכם. לא בשמיים.
ביום ראשון אולי תעבור חקיקה. היא חסרת משמעות בעיניי. צמצום עילת הסבירות הוא חוק חשוב, אבל הוא מזמן לא אירוע משפטי. זו הצבעה על החירות. ביום ראשון נדע אם אנחנו עדיין בדמוקרטיה, או שהצטרפנו למרחב, וכמו בסוריה, במצרים ובעבר בטורקיה, גם אצלנו דרגות חשובות מקלפיות. זו תהיה הצבעה חשובה, אבל הנזק כבר נעשה. ברור שדרוש פה שינוי רציני, פיזור של מוקדי הכוח בידיים הרבה יותר מגוונות, כי קשה לחיות בתחושה שבכל רגע יכולה לעלות הצעת חוק שתגרום לאנשים להחליט שהחיים של הילדים שלנו לא חשובים מספיק.
ובכל זאת, רגע לפני ההפיכה שאולי תגיע, צריך לסיים בתודה: תודה גדולה לאלפי מילואימניקים, ימנים ושמאלנים, מהפריפריה ומתל־אביב, דתיים וחילונים, טייסים ומסתערבים, שבעשרות מכתבים וחתימות הוכיחו השבוע שהם עדיין יודעים לחשוב בצורה סבירה. תודה. אני מצדיע לכם. למרות שבינתיים אני לא חייב.
