דיקטטורה היא שיטת ממשל נחותה מוסרית שמגבילה יותר מדי את חירויות הפרט במדינה. אבל קיימות שיטות גרועות ממנה. החלופה הקטסטרופלית באמת לדמוקרטיה, זו שאנחנו מתקדמים לכיוונה בצעדי ענק, היא אנרכיה, שבה אין לאף אחד שום מידה של חירות. אם ההתדרדרות בכיוון זה לא תיענה בנחישות להשבת הסדר ולמימוש רצון הבוחר בקרוב, כל ניצחון מאוחר יותר של מי מהצדדים יהיה ניצחון פירוס. היכולת של ישראל לתפקד כמדינה עם משטר מכל סוג תישחק לכדי חוסר תפקוד כללי.
כדי להתקיים, חייב כל סוג משטר להוקיע ולמנוע בפועל את השימוש בכוח ובאלימות. משטר ממגר את האנרכיה כשהוא מנכס לעצמו באופן בלעדי את השימוש בכוח. כשרק המשטרה יכולה להשתמש באלימות, המשטר מבטיח שאף אחד אחר לא עושה בה שימוש כדי להשיג את מבוקשו.
אי אפשר לאכוף חוקים בכוח על כולם כל הזמן. הרוב המוחלט של הפרטים במדינה, מקבל על עצמו מרצון את החוקים. חלק קטן מקבל אותם מפני אימת הדין. אכיפה ממש נעשית מול שבריר האוכלוסייה החורג מהכללים למרות הכל. האכיפה נגד הקומץ, משמרת את ההרתעה מול מי שחפצים להפר את החוק ואת נכונות היתר להמשיך לציית.
כשהצבא (המגן מפני אלימות חיצונית) והמשטרה עושים את תפקידם נאמנה, מוסרת אימת האלימות מאזרחים שומרי החוק ומתאפשר הדיון לגבי מאפייני המשטר.
בדיקטטורות צריך להחליף את העריץ כדי לשנות את הכללים. מהלך כזה זה יוצר אנרכיה, שרק לעיתים רחוקות ביותר וכעבור הרבה אלימות, מסוגלת להצמיח בחזרה משטר מתפקד. מה שצומח על קרקע האלימות פחות נוטה לדמוקרטיה ויותר לעריצות אלימה חליפית.
היתרון הגדול של דמוקרטיה על פני דיקטטורות הוא קיומם של מנגנונים לשינוי מדיניות וכללים ללא אנרכיה. שיח פתוח ובחירות עיתיות מאפשרים שינויים והתאמות לאנשים רבים יותר, בצורה בטוחה וקלה יותר.
תנאי הכרחי להנאה מהיתרון הזה, הוא שמירה על החוק והסדר בזמן הדיון על שינוי הכללים. כשהדיון מתקיים במקביל לשמירה על המסגרת הקיימת, הוא דמוקרטי. כשהוא מערער אותה, הוא אנרכיסטי.
הפגנה, מבטיחה את האפשרות להשמיע עמדה ותו לא. חופש הביטוי אינו מנגנון לשימוש בכוח לכפיית עמדה. השאלה אם "המחאה" בכבישי ומרכזי החיים בישראל היא אלימה היא דקדקנות סמנטית מטופשת ומיותרת להפליא. המוחים מפרים במוצהר את החוק ומפריעים במכוון לסדר הציבורי. השימוש המפושט הזה באלימות פוגע בהמוני אזרחים. פגיעות 'שקופות' לציבור שמייצרות עוד ועוד אדוות של אלימות החותרות תחת יציבות השלטון. עצירה של רמה כזו של אלימות עשויה לדרוש פגיעות נקודתיות בנפש בקרב מפירי הכללים. אבל הכשלון המר של המשטרה לעשות זאת, מייצר פגיעה גרועה פי כמה. את הפגיעות העצומות של הטרור ברחובות ניתן יהיה לזהות רק בפרספקטיבה היסטורית
אוכפי החוק לא מגינים על הדמוקרטיה מפני עריצות אלא מפני אנרכיה. כשהם מועלים בתפקידם, הם מאיימים לא רק על הדמוקרטיה, אלא, בעיקר, על קיומו של המשטר.
ההבחנה שעושים "המוחים", כאילו הם צודקים מספיק כדי לחרוג מכללי המשחק, נכונה רק בעיניהם. ככל שהפרות הסדר נמשכות, הרתעת האכיפה נשחקת ואיתה הנכונות לוותר על שימוש באלימות לטובת חוק שאינו מגן מפניה. הגירעון הזה לא מוגבל בשום אופן לצדדים בדיון על הרפורמה במערכת המשפט. יש עלייה בכל סוגי האלימות בארץ וכמו שאמרו חכימנו, לא העכבר גנב, החור גנב.
אם יצליח השימוש הלא-לגיטימי באלימות, להכניע את נציגי הציבור הלגיטימיים, כל הצדדים, בכל הדיונים על אופן חלוקת המשאבים הציבוריים, ישתמשו באלימות. משנקשרו ידיה של המשטרה מטיפול באלימות כזו, לא ניתן יהיה עוד להתירן. אם המכהנים היום לא ישכילו לעשות שימוש לגיטימי באלימות למול אלימות לא לגיטימית, לא תהיה לאף ממשלה שתחליף אותם בכוח לגיטימציה לעשות זאת.
הקואליציה חייבת להשלים את המהלך שהחלה. לא רק כי היא צודקת או כי הוא הנכון ביותר. אלא כיוון שהתגובה הפרועה לו והעדר האכיפה מולה יצרו איום קיומי לשלטון החוק בישראל ולכן – למדינה. הנזק שיגרם לנו מכניעה לטרור המשתולל ברחובות עצום פי כמה מהנזק שתגרום הגבלה תת-אופטימלי של עילת הסבירות.
בהקדחת התבשיל הזה האשמים רבים. השופטים היו צריכים להקפיד להבחין בין רצונותיהם והרצון שנקבע בחוק. ממשלות וכנסות פספסו הזדמנויות לעצור מבעוד מועד את ההדרדרות מדמוקרטיה ליוריסטוקרטיה, שלטון המשפט. עובדי מדינה כשלו בביצוע תפקידם. כאזרחים ראוי היה שניקח אחריות אישית להשמיע את קולנו בשלב מוקדם הרבה יותר של הדיון.
אחריות הנבחרים להגעתנו לעברי פי פחת רחוקה מלהיות שלהם בלעדית. בכל זאת, עליהם מוטלת החובה להשיב את הסדר על כנו. הבוחר העניק להם את הכוח, הסמכות והלגיטימציה למשול וחובתם דורשת שיעמדו על שלהם. בשלב זה, תידרש מידה לא מבוטלת של אלימות לכך. כי כשאין מחיר לאלימות, השימוש בה גדל. פרדוקסלית, דווקא השימוש באלימות יפחית את שכיחותו ויציל הרבה יותר חיים ואנשים.
יהיה מחיר להחלטה למשול אחרי שנים של חוסר אחריות מערכתית. אתם לא תהיו הראשונים ששילמו בכסאם על הסרת אימת האלימות מעל ארצם. אבל לא ברור בכלל שיש חלופה שתאפשר לכם לשמור על הכיסא, שאתם כפסע מכך שיילקח מכם בכוח. ההיסטוריה תזכור אם בנקודת הזמן הזו בחרתם להנהיג או לעמוד מנגד. לא סביר, אבל ייתכן שגם הבוחרים יזכרו.
