קצין מילואים ראשי לשעבר, תא"ל מיל' ארי סינגר, תמצת בפשטות מיטבית את אירועי עצומות הסירוב של המילואימניקים מתנגדי הרפורמה המשפטית. "יש משהו מאוד מיוחד במחאה הזו", התמרמר סינגר באוזני קלמן ליבסקינד בכאן 11, "היא נובעת מדבר שלא קשור לצבא".
בדיוק.
גרירת צה"ל לשדה המערכה של הרפורמה המשפטית, בטענה שהיא נוגעת לו ישירות, היא תעלול וכחני מפוקפק שעלה יפה רק בזכות שיתוף הפעולה התקשורתי הנואל. אין לה שחר במציאות הצבאית. גם אם עילת הסבירות תקוצץ במתכונת הקשוחה רוטמן-לוין, ואפילו אם הרכב הוועדה לבחירת שופטים ישונה דרמטית בשנה הבאה, כל לוחם ומפקד יוכל תמיד לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל. הפצצת חווארה, למשל, או הקפת משרד ראש הממשלה בטנקים. אין סיבה לסרב כבר עכשיו לפקודה שלא ניתנה ושקרוב לוודאי לא תינתן לעולם. אבל אפילו אם כן תינתן יום אחד, לא תהיה אז הצדקה לעריקת לוחמים גורפת מהקסרקטינים, לכל היותר לסרבנות נקודתית. ספר החוקים וספריות המוסר אינם מכילים שמץ של היתר לפשיטת מדים כללית במצבי ויכוח לאומי.
ה"אחים לנשק" קובלים שוב ושוב על חוזה שכביכול הופר כעת, אבל החוזה הזה הוא פרי דמיונם. בין הצבא לחייליו אין גם שום חוזה אחר, יש אך ורק שבועת האמונים שכל טירון מחויב להישבע או להצהיר זה 75 שנים: "הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עוֹל משמעתו של צבא ההגנה לישראל, לציית לכֿל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים וּלהקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל".
השבוע, אחרי עוד האזנה לריאיון רדיו עם טייס מיל' שטען כי בצעירותו השביעו אותו אמונים לצבא של מדינה דמוקרטית, חששתי לרגע שזיכרוני בוגד בי. הרי חלפו אי אלו עשורים מאז שאני עצמי הושבעתי בגיל 18 למרגלות הגלעד שבהר הטייסים. אולי שכחתי כבר את נוסח השבועה המדויק. טייסי קרב מצוידים לכאורה בזיכרון משובח יותר מתותחני נ"מ מזדקנים. אבל הנה מתברר שלאו דווקא. נוסח שבועת האמונים הנ"ל, עיניכם הרואות, אינו מכיל מילה על דמוקרטיה או על מניעת דיקטטורה. צבא העם לעם מחויב אך ורק להגנת המולדת מפני אויב חיצוני ולהבטחת חירות ישראל מול מזימות שיעבוד של גורמים זרים. כל השאר – דמגוגיה או ספרות בדיונית.
תנועת האחים לנשק חותרת תחת שלטון נבחר באמצעות תיאור כוזב של מערכת היחסים הנורמטיבית בין הצבא למדינתו. היא מנסה להפוך את צה"ל למעין תנועה חדשה לאיכות השלטון. מדברת גבוהה-גבוהה על דמוקרטיה, אך בעצם מנסה לייצר מנגנון עוקף דמוקרטיה, עם עדיפות ליוצאי יחידות מובחרות על פני יוצאי יחידות לא מובחרות. ההיגיון המתנשא שלה הוא הגיון נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז ב-1981, לא הרחק מקפלן: "הם בקושי שי"ן-גימ"לים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרבית”.
כשהשי"ין גימ"לים של 2023 מדביקים לאחים לנשק את הכינוי סרבנים, האחים נעלבים מאוד, אבל זה מה שהם. סרבנים. אם לא מבחינת הדין הצבאי היבש, אז מכל בחינה אחרת. אין כמעט הבדל בין מה שהם עושים עכשיו לבין מה שעשה אלי גבע במלחמת לבנון הראשונה או מה שחבורת יפתח ספקטור עשתה בתקופת הסיכולים הממוקדים של 2003 – נטישת קוקפיטים ועמדות לנוכח פני האויב. הודעת הפסקת ההתנדבות שלהם באה בדיוק כשחסן נסראללה מחמם את גבול הצפון, ואיראן מלבה פה את האש יותר מאי פעם. "לחיזבאללה יהיה יותר קל", הודה לפני שבוע אל"מ מיל' נוף ארז, אחד המפסיקנים הבכירים, אך הסביר שכך "לפחות אוכל להסתכל לנכדים שלי בעיניים". ארז כנראה שכח לרגע שחיזבאללה מאיים גם על נכדיו. אם ישרדו את מלחמת לבנון הבאה, בעזרת השם ובעזרת שארית הפליטה הלא סרבנית של חיל האוויר, אפילו הם עלולים לחשוב בעתיד על סבא במונחי סרבנות, ולדרוש ממנו הסברים. תנועת אחים לנשק היא תנועת הסרבנות הגדולה והמסוכנת בתולדות צה"ל, סיירת סירוב.
נכון, רבים מהסרבנים המתכחשים לסרבנותם עשו בעבר כמה דברים חשובים למען עם ישראל. יש ביניהם גיבורים של ממש, מחרפי נפשם תחת אש. אך עלילות הגבורה שלהם במדים ומסירות נפשם אינן נוגעות לדיון הנוכחי. הוא אזרחי נטו, הכי אזרחי שיכול להיות. השלכותיו על הצבא עקיפות ביותר, היפותטיות בלבד. לא הגיוני לתבל אותו בביוגרפיות הקרביות של המילואימניקים מעצומות הסירוב, ואולי לא מיותר להזכיר שהם קיבלו מהמדינה תמורה נאה לתרומתם. שירות ביחידה מובחרת הוא חוויה מעצבת, מתנה לכל החיים, לא רק מעשה אלטרואיסטי. "למען האמת", כתב בוגר השייטת עמי איילון בספר זיכרונותיו שפורסם אשתקד, "נחישותנו לא נבעה מציונות סוציאליסטית או מהאתוס 'לעולם לא עוד' שליווה את הורינו עם הקמת המדינה בעקבות השואה. מבחינתנו הדברים הסתכמו בריגוש שבהרפתקה, בשטף האדרנלין המשכר של תחושת הסכנה, ובכמיהה למתוח את הגבולות של עצמנו. לשחות מהר יותר, לצלול עמוק יותר, לרוץ רחוק יותר" (אש כוחותינו, עמ' 55).
בלשון המעטה, גם עכשיו הם צוללים עמוק יותר, רצים רחוק יותר, חוצים את גבולות הגזרה שבין מחאה למרד. על דגלם החדש חקוק להג הנעורים הרדיקלי של חוסמי קפלן. שקמה ברסלר היא קצינת החינוך מחדש שלהם. עצומת הטייסים שהופצה השבוע לתקשורת טוענת שקיצוץ עילת הסבירות, נעבעך, "ישנה באופן דרמטי את מהותה ואת פניה של המדינה" וכי היא כבר צועדת בעוז "לעבר דיקטטורה מלאה". אם זה לא היה כל כך עצוב, זה היה מצחיק. בעיצומו של קיץ אכזרי במיוחד עם ישראל מגלה שמיטב לוחמיו במילואים מוכנים שלחיזבאללה יהיה קל יותר רק כדי שלממשלת ישראל יהיה קשה יותר.
