היום, לפני 18 שנים, הייתי בכפר דרום. תלמידי הישיבה התיכונית בה למדתי התאספו בהמוניהם במאהלים מאולתרים ברחבה שלפני בית הכנסת, את ארוחת השבת האחרונה עשינו במפעל של חסלט. הימים האלה היו חמים, אבל איזה ערפל כיסה את הכל. אני זוכר איך הלכתי עם שלומי ברחבי היישוב, ודיברנו על האמירה של הרב אליהו, 'היה לא תהיה'. דיברנו על זה שאין סיכוי שזה יקרה. שברגע האחרון יקרה משהו. בדיעבד אני זוכר שהסבירו לנו שזו לא הייתה הבטחה, אלא תקווה, אבל אנחנו שמענו את זה לחלוטין כהבטחה. לא העלינו על דעתנו שהגוש יעקר והבתים האלה יהרסו.
ימים חמים. באחד הימים לפני הפינוי הרב סומר הקדיש את השיעור שלו כדי להסביר לנו למה ההתנתקות היא הדבר הנכון. קשה לי לתאר עד כמה השיעור ההוא היה שוק בשבילנו, תלמידים שהקדישו את החמישית והשישית שלהם למאבק נגד הגירוש. עשינו פנים אל פנים, ברחנו מיס"מניקים סביב חסימת כבישים, חלקים מאיתנו בילו חודש במאהל מחאה מול הכנסת, מתפעלים את המקום. הלכנו לכל ההפגנות, לשרשרת אנושית ולשינה בלילה על מזרנים ברחבת 'יזכור' שהייתה איפה שתחנת יצחק נבון כיום. השקענו המון אנרגיות, זמן ואמונה בלהתנגד, והנה, ארבעה ימים לפני, המורה שלנו מסביר לנו למה זה הדבר הנכון לעשות.
משהו בי נשבר באותם ימים. לא זיהיתי את זה אז, אני חושב. בימים אחרי ההתנתקות עוד נאבקנו איכשהו, אחר כך היה ברור שאין מה לעשות. שבר נוסף היה בעמונה, אבל אני לא מדבר על השבר מול המדינה וגורמי האכיפה, אלא על איזשהו שבר אמוני. אני נזהר כאן במילים, כי לא כל שבר אמוני הוא שבר באמונה באלוהים או עזיבת הדת. גם זה קרה, אבל שבר אמוני יכול היה להיות גם שבר במחשבה כאילו דבר לא יקרה, או שבר בדברי חכמים, או אפילו שבר באמונה עצמה – ביכולת להאמין עד הסוף שמשהו יקרה או לא יקרה. שמדינת ישראל תישאר פה לעד, למשל.
לא טיפלתי בשבר הזה. אולי לא הייתי צריך. אולי זה מטבעה של ההתבגרות. שחזרנו לישיבה בא' אלול, כמה שבועות אחרי ההתנתקות, איש לא דיבר איתנו על מה שהיה. דיברנו בינינו ובין עצמינו, כמובן, אבל לא דובר איתנו על השבר הפוליטי, הדתי או הלאומי. זה נדחק מתחת לדברים אחרים שצריך היה לטפל בהם – תכניות פוליטיות אחרות, עמונה, בגרויות, תנועות נוער, חייה השוטפים של הישיבה והאירועים בה. אני לא חושב שהישיבה צריכה הייתה לטפל (אין לי דעה ברורה בנושא), מה שברור הוא שזה לא באמת דובר.
המפונים עצמם דיברו וטופלו, ככל שאני יודע. אבל לא על זה אני מדבר.
אני מרגיש שגם קולקטיבית השבר הזה לא טופל. לפני כמה שנים, לא הרבה, פתחו חבורת 'מוקצה' קבוצת פייסבוק לזכרונות מההתנתקות. הקריאה בקבוצה בימיה הראשונים הרגישה כמו זרם תודעה; אינסוף זכרונות שהודחקו עם השנים, שלא נמצא להם מקום, נפרק פתאום בקבוצת הפייסבוק. לא של המפונים, של השב"חים ושל הציבור. זכרונות מהמקומות, מהאירועים, מההתרחשויות הקטנות. בדיחות קטנות ושירים שלא יושרו לעולם שוב, בשום אירוע.
טראומה אמורה לעבור עיבוד; למשל, הייתה צריכה להופיע איכשהו ביצירות אמנות שיציגו את המשבר הזה, לתמלל אותו. אבל יצירות האמנות המגזריות, גם הפוליטיות שבהן (לא שהיו הרבה כאלה מחוץ למחוזות הסאטירה ומעט בתיאטרון), התעסקו בדברים אחרים. סדרת הטלוויזיה סרוגים עלתה כמה שנים אחרי, אבל לא נגעה בפוליטיקה כמעט בכלל. לא עיבדנו את מה שהיה. לא אמנותית, לא מילולית, ספק אם פסיכולוגית. יש שיר אחד של חנן בן ארי, כמה סרטים אידיאולוגים, מוזיאון מורשת, שני ספרים שלא מאוד הצליחו. וזהו, בגדול.
לא נכון יהיה להעמיס את כל הצורה בה התכנסה הציונות הדתית כיום על כתפי האירוע ההוא. דברים שקרו אז התחילו עוד קודם, ודברים שהתפתחו משם מצאו לעצמם שורשים אחרים. אני רק חושב איך הטראומות שלנו לא מוצאות לעצמן מקום, והופכות להיות פוסט טראומה שמניעה רגשות אחרים – נקמה, כעס, חרדה, בריחה, אפילו הסתגרות. אבל אמירה פוליטית אינה עיבוד, ואולי הגיע הזמן לעבד קצת את הטראומות שלנו, להנכיח, להצליח לראות אותן ולתת להם מקום.
