זאב ז׳בוטינסקי, ראש בית״ר ואבי התנועה הרוויזיוניסטית שמפלגת הליכוד מתיימרת היום לייצג בכנסת, נפטר בכ״ט בתמוז, השבוע לפני 83 שנה. חשבתי רבות כיצד היה רואה את מה שקורה היום במדינה האהובה שחלם עליה. ז׳בוטינסקי מוכר לציבור הישראלי בעיקר כאבי הלאומיות והימין הישראלי, אך לצד זאת הוא היה גם דמוקרט גדול. כבר ב־1934 הוא כתב חיבור לא קצר על הדמוקרטיה ועל ביטוייה במדינות אירופה. ארבע שנים אחר כך כתב: ״את טעם הדמוקרטיה יש לבקש בתורת ההסכם והפשרה״. נדמה שהמשפט הזה לא איבד גרם מן החשיבות והרלוונטיות שלו, בייחוד במצבה הנוכחי של מדינת ישראל.
איש לא ירוויח אם השינויים במערכת המשפט יעברו כולם בחקיקה חד־צדדית; מצד שני, כולנו נפסיד אם המחאה והמחלוקת יגרמו לכך שמערכת המשפט תישאר חסינה לכל שינוי. בשבועות האחרונים אני שומעת בזעזוע אנשים מדברים ברצינות תהומית על ״מדינת ישראל״ (או מדינת תל־אביב) ו״מדינת יהודה״. הראשונה היא חילונית, ליברלית ודמוקרטית, השנייה יהודית ושמרנית. זה כמובן לא יכול להיות הפתרון.
הנס שנקרא מדינת ישראל, כפי שחלם עליו ראש בית״ר, הוא מדינה המשלבת את ישראל ויהודה – יהודית וליברלית, יהודית ודמוקרטית. אבי תנועת הליכוד, שסירב ב־1929 לשלם מיסים לוועד העיר ירושלים עד שלא יכלול גם נשים, היה מתחלחל מהמחשבה שבתי הדין הרבניים יהיו הסמכות העליונה בענייניהם הפרטיים של בני אדם. באותה מידה הוא היה מזדעזע מהמחשבה שאדם המקים דוכן תפילין ברחובה של עיר עברית יספוג גידופים ונאצות.
יותר מכל אלה היה אבי הרוויזיוניזם מאוכזב מהמלחמות הפנימיות בין ימין לשמאל. שלא תטעו, רגשותיו השליליים כלפי תנועת מפא״י היו עזים, אך גם בשיא המתיחות בין שתי התנועות הציוניות הוא נפגש עם מנהיג השמאל הישראלי דאז, דוד בן־גוריון, ובהמשך אף כתב לו מכתבים. ברגע האמת, כשגורל העם היהודי וקוממיותו בארצו הונחו על הכף, לשני המנהיגים הגדולים האלה, זה שתמונתו תלויה מעל שולחן העבודה שלי וזה שלא הייתי מסכימה איתו כמעט על דבר, היה ברור שעליהם לא רק לדבר, אלא גם לגבש יחדיו חזון למדינת ישראל היהודית והדמוקרטית.
שני האישים הללו היו מסוגלים לדבר ואף להסכים על דברים מסוימים, כי שניהם הבינו ש"יהודית" ו"דמוקרטית" אינם סתירה אלא התאמה מושלמת. הם הבינו ש״כל אדם נברא בצלם״, ״כל יחיד הוא מלך״ ו״אדם אחד, קול אחד״ – הן דרכים שונות לומר את אותו הדבר. הם גם היו משוכנעים שלא רק שאין ניגוד בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, אלא שישראל מוכרחה להיות שני אלה גם יחד, אחרת זה לא יעבוד.
אחרי אלפיים שנה בקרב הגויים חלמו היהודים על כינון ריבונותם המחודשת במדינה יהודית; באותה מידה, אחרי אלפיים שנות שעבוד הם חלמו להיות חופשיים במדינה דמוקרטית משלהם. אין הסבר אחר לכך שמייסדי המדינה, שכמעט כולם באו ממדינות שאינן דמוקרטיות ובוודאי לא יהודיות, ייסדו בכוונת מכוון מדינה יהודית ודמוקרטית.
אסיים בציטוט של ז׳בוטינסקי, הלאומי והליברלי, שכולנו צריכים לחשוב על משנתו בימים אלה: ״אין בכוחו של אדם לעקור מתוך ליבו את התקווה לעתיד טוב יותר״. כמו ברוב הדברים האחרים שאמר, אני מאמינה שצדק.
גם בימים של מתח תמידי בין שמאל לימין, בין ליברלים לשמרנים ובין תומכי השינויים במערכת המשפט למתנגדים להם, איני יכולה לעקור מליבי את התקווה לעתיד טוב יותר. אני מקווה לעתיד יהודי ודמוקרטי. אני מקווה שכולנו נבין שחובתנו לשמור על הפרדת הרשויות ועל זכות המחאה, ובאותה תקיפות להגן על זכות הפולחן (כן, גם בהר הבית וגם ברחבת הבימה) ועל צביונה של ישראל כמדינה יהודית.
רק כשנבין זאת נוכל לא רק ליישם אלא גם להפגין זאת כלפי חוץ ולחדול מההתנצלות. וכן, מדינת ישראל היא יחידה במינה: אולי מדינות אחרות לא מסוגלות להיות יהודיות ודמוקרטיות, אבל ישראל לא רק יכולה ומוכרחה, היא גם רוצה.
