עם כל הכבוד ללו״ז הפרלמנטרי, קואליציית הגוש האמוני ודאי הבחינה גם בלוח השנה העברי כשקבעה את קצב החקיקה. הקריאה הראשונה של צמצום עילת הסבירות עברה אחרי י״ז בתמוז, השנייה והשלישית נקבעו לערב תשעה באב. אווירת ימי בין המצרים זועקת עד כדי קלישאה, ושני הצדדים מקפידים בינתיים על שחזור היסטורי מדויק: התבצרות בעמדתם הצודקת עד התהום.
דווקא בישורת האחרונה לפני החקיקה נדמה ששנימנופי הלחץ העיקריים של המחאה, יואב גלנט וג'ו ביידן, שחוקים מרוב הפעלה. איומי הסרבנות בשיא, אך התרגום הפוליטי שלהם בידי שר הביטחון והרמטכ״ל שונה מהפעם הקודמת: גלנט והרצי הלוי התייצבו השבוע בלשכת נתניהו והציגו לו תמונת מצב עדכנית של הנעשה בצה"ל.מבחינה מבצעית, הטייסים הם היחידים שאין להם תחליף. בניגוד לכל שאר הענפים והיחידות בצבא, בחיל האוויר אי אפשר להישען על הצבא הסדיר בלבד, להכשיר עתודות בזריזות או להוציא למיקור חוץ. כשירות היא הנתון היחיד שמעניין את נתניהו בפרשת הסרבנות, והטייסים ימסרו את החלטתם ברגע האחרון ממש.בסוגיית הלכידות המבט רחב יותר: חלק מהקצינים מדברים על התפרקות של יחידות. זהו תהליך דו־צדדי, שספק אם גם בלימת החקיקה תצליח למנוע.
ובכל זאת, גלנט כבר לא "יעשה גלנט". הזיכרון ההיסטורי לטווח הקצר מטושטש, אך הנאום שלו בחודש מרץ לא נועד לסחוף מאות אלפים לרחובות, אלא פנה לקהל יעד מצומצם בהרבה. שר הביטחון התכוונן אז בסך הכול לשלושה ליכודניקים שיסרבו להצביע בכנסת עם הקואליציה ויבלמו את החקיקה. זה לא קרה. יולי אדלשטיין הצטרף, אבל ניר ברקת ואבי דיכטר, שסומנו כמורדים אפשריים, קיבלו הבטחות ונעלמו. דוד ביטן התנדנד. מצב העניינים אחרי נאום גלנט היה רוב קואליציוני של 61־62.רק הפיטורים הנמהרים, אחרי יממה, הבעירו את המחאה ברחובות וגרמו לכמה ליכודניקים עלומים להעביר לנתניהו את המסר שאין לו רוב.
אלמלא המהלך הפזיז של נתניהו, סביר שגם ההסתדרות לא הייתה קופצת לעגלת המחאה המנצחת. הקריאה השנייה והשלישית היו אז במרחק נגיעה. המסקנה היא שעל אף מיקוד המחאה נגד גלנט אישית, בניסיון לכופף את מי שנתפס כחוליה החלשה בקואליציה, החקיקה לא תיבלם אפילו אם שר הביטחון יחזור על אותם מילים.
עמדת שר הביטחון התעדכנה גם בשל זווית המבט: הוא דרש לעצור ולדבר בפגרת הפסח והחגים הלאומיים, וזה אכן קרה. הקואליציה בלמה ונתנה הזדמנות להידברות. אפשר להתווכח על כנות הכוונות, אבל בסוף האופוזיציה היא שפרשה מבית הנשיא. גם החקיקה המונחת כעת על השולחן שונה: החקיקה אז הייתה אימפולסיבית, נרחבת, מהירה ודורסנית, והפתיעה רבים בצמרת הליכוד. חקיקת הסבירות שנויה במחלוקת הרבה פחות בהשוואה לשינוי שהוצע אז בהרכב הוועדה לבחירת שופטים. לכן גלנט זורם איתה. שינוי דרמטי יותר שחל בינתיים בתפיסתו של שר הביטחון הוא ההבנה שכניעה לסרבנות גובה אף היא מחיר בביטחון הלאומי.
גם הרמטכ"ל ניפק השבוע את האמירה הפומבית החריפה ביותר שלו עד כה נגד הסרבנות. עד עכשיו הוא נמנע מעימות ישיר כי חשש מקריעת הצבא. אבל המסקנה היא שההימנעות מחקיקה קורעת לא פחות.
מנוף הלחץ השני נמצא בוושינגטון. משם הגיע השבוע מסר כפול: הזמנת הנשיא יצחק הרצוג לבירה האמריקנית, כמו גם שלל המחוות והכיבודים שהוענקו לו, נועדו להשפיל את נתניהו, שחותר חודשים להזמנה דומה. אבל דווקא בזכות הביקור הזה הגיע הצלצול המיוחל לנתניהו, אחרי נתק ממושך. בצוות של ביידן הבינו שהאורח שלהם ירגיש בנוח אם החרם המופגן על ראש הממשלה יישבר.
גם אם נקזז את פערי ההודעות בין ירושלים לוושינגטון על שיחת ביידן־נתניהו, בעיקר בשאלת הזמנתו של ראש הממשלה, זו לא הייתה שיחת נזיפה. בדבריו הפומביים בפתח הפגישה עם הרצוג התעלם ביידן מהרפורמה המשפטית. גם הדברים ששמע ממנו הרצוג בחדר היו חריפים פחות מאלו ששמע אחריו פרשן הניו־יורק טיימס תומס פרידמן, שהובהל למקצה שיפורים. חידוד המסר בדיעבד, על ידי כלי שני, משאיר לנתניהו מרווח תמרון: פרידמן מציג גרסה אחת בשם ביידן, צחי הנגבי מציג גרסה אחרת בשם נתניהו. העימות מתרחש בדרג משנה.
בחסות הביקור, גם נימת נאומו של הנשיא הרצוגבקונגרס הייתה שונה:מול ידידינו בעולם הוא הוריד את מפלס החירום הרטורי, והביע ביטחון בחוסנה הדמוקרטי בישראל הרבה מתחת לחששות שביטא בנאומיו בירושלים. מעניין מה יאמר כשינחת פה ביום ראשון בערב, שעות ספורות לפני ההצבעה בכנסת.
בית הדין הרבני בתל־אביב, הרבנות בירושלים והמועצה הדתית ברחובות בלטו השבוע בין מוקדי ההפגנות. "המפגינים גילו את פרצופם האמיתי", נכתב בחשבון הטוויטר המזוהה עם יו"ר דגל התורה, משה גפני. "הם לא מתכוונים לשום דבר, רק שנאה לכל מה שריח של דת נמצא בו. שמישהו יסביר לי מה הקשר בין בתי הדין הרבניים והרבנות ובין הרפורמה המשפטית". גפני צודק. זו לא עילת הסבירות, וגם לא הרפורמה המשפטית. שתיהן, והחוק שיבצר את סמכות בתי הדין הרבניים, הם רק הזרז למה שמתחולל ברחובות. אבל גפני טועה ברגש: זאת לא שנאה אלא חרדה, פחד עמוק לעתיד המרחב הליברלי בישראל, פחד שהממשלה מתדלקת אותו בחקיקה ובהצהרות.
מי שכן מתחיל להכיר בכך הם המנהיגים הרוחניים במחנה של גפני. מאמר המערכת של הביטאון הליטאי יתד נאמן קרא אתמול לחשב מסלול מחדש. זו התפתחות דרמטיתשלא הייתה מתרחשת בלי הכוונה של הנהגה רוחנית, שמאשרת כל אות בטקסטים מהסוג הזה. היה שם אפילו הרהור בוויתור על הדרישה החרדית לפסקת התגברות בחוק הגיוס. הנימוקים לשינוי היו רבים ומגוונים – מההסתייגות הכללית ממערכת משפט שאינה דנה לפי התורה, דרך חשש מהתגרות בארה"ב, ועד חוסר רצון ללחום למען ענייניו האישיים של נתניהו. "האם אנחנו צריכים לשאת בנטל המלחמה הזאת?", שאל המאמר. בחירת מילים מעניינת – ספק מתוך חוסר מודעות, ספק מתוך הפנמה מאוחרת שהדיון הוא אכן על נשיאה בנטל.
קשה להיות נעם סולברג. ההבהרה הראשונה ששיגר לאמצעי התקשורת נועדה להשתחרר מהקואליציה, שנשאה את שמו לשווא כדי למתג את החקיקה שלה. "לא חשבתי על תיקון בדרך של חקיקה", חידד, אלא על "מגמה שתבוא לידי ביטוי בפסיקה". שעתיים אחר כך נאלץ להבהיר את ההבהרה, בעקבות שימוש מופרך שנעשה בשמו מהעבר השני. השופט השמרן מגוש עציון הפך שלא בטובתו, לערב אחד, לראש החץ נגד החקיקה. הכותרות בתקשורת ייחסו לו הרבה מעבר למה שאמר. עוד רגע ובקפלן היו מותחים פוסטר ענק עם תמונתו.
אז מה באמת חושב כבוד השופט? התשובה היא: למי אכפת? בשביל זה צריך לקרוא כמה פסקאות, ובעידן הזה כל משפט מורכב עם שני חלקים הוא במהותו דל״פ, דעה לא פופולרית. לאכזבת הניצים, לסולברג יש עמדה מורכבת, ובערב ההבהרות הוא שטח אותה שוב: עילת הסבירות ״בעלת חשיבות אך לוקה בבעייתיות״, כתב. ובכל זאת, כל אחד מהמחנות אימץ פסקאות שנוחות לו, כתחמושת להמשך ההתכתשות.
סולברג הוא רק המשל. שופט העליון, שהוא גם מתנחל חובש כיפה, הוא רק אחד מרבים שנמצאים איפשהו באמצע. הוא קרא לחבריו לריסון עצמי בסבירות, אבל אין בכוונתו לעלות בדי־9, גם לא מטאפורי, על לשכתו שלו. אלא שלסולברגים, מתברר, אין בית. הקצוות כבשו את השיח, והם דורשים מכל מי שנמצא באמצע לבחור צד: הלנו אתה אם לצרינו. כך, מי שרואה אמת ברפורמה או מעז לבקר את משחק הסרבנות המסוכן הוא "תומך דיקטטורה", ומי שחושב שהקואליציה מגזימה ומתחנן לפשרה הוא סמולן שנכנע לדיפ־סטייט. כל צד אימץ את השופט אל חיקו כשזה היה נוח לו, אבל שניהם גילו במהרה את האמת: מבחינתם הוא עוד כלי במלחמה עד השעל האחרון. דעתו מעניינת אותם רק אם היא דעתם שלהם.
